לא בוכים בכיכר העיר

עמוד:10

כי האמנות מעניקה פרסים : פרס מיוחד לאסון ופרס האמן הצעיר לאומללות רחל סוקמן היקום , שהיה בעבר מושא למסעות גוף ונפש וגילם כמיהה למרחבים ברי-השגה , איבד מקסמו . היום , בזמן הווה , המפגש עם עולם חסר זמן עתיד הופך להיות נטול ערך אסתטי , וחזון אחרית הימים נראה ממשי יותר מאי-פעם . זוהי ה"בשורה" של המילניום השלישי , שהחל בשקט מוזר לפני שנתיים ונדמה שהוא הולך ומגשים את נבואות החורבן המאפיינות סוף מאה . באמצע הלילה של השלושים ואחד בדצמבר שנת אלפיים החלה הספירה של האלף השלישית לספירה . באותו הלילה היו מי שציפו ל"זריחה" על עולם חדש . חלקם עשו זאת על גדות המכתש במצפה רמון , שם ראו צלליות לוחשות ביפנית , באנגלית ובעברית . השקט נקב את הזמן האבוד . אפלה חורפית עטפה את הכול בדממה מטהרת . הבחירה נכונה . זה מקום טוב לחכות לה , למאה העשרים ואחת . אבל בבוקר שאחרי הנפילה בניו יורק והוצאתם להורג של אלפי אנשים במרכז העסקים העירוני של אמריקה הגדולה , הנאורה והדמוקרטית , ימי-הבינ"ם כבר לא נראים חשוכים ורחוקים כל-כך , ומלחמת דתות אינה עוד נחלתם הבלעדית של ספרי היסטוריה מאובקים . עכשיו אפשר לחזור בקלות בלת - ' נסבלת , ואחרת , לספרו של יוהאן הוזינחה , "בסתיו ימי הביניים" : " ולבסוף , שכיחות יותר מכל - כמעט אפשר לומר : בלתי פוסקות - ההוצאות להורג . הגישה האכזרית והחמלה הגסה שעוררה הוצאה להורג היו סעיף חשוב במזונם הרוחני של פשוטי-עם . היו אלה מחזות ציוריים שמוסר-השכל בצדם . על פשעים איומים המציא החוק עונשי זוועה . בבריסל הוצב מבעיר-בעירות ורוצח צעיר במרכז מעגל של אגודות , זמורות וחבילות תבן בוערות , ונכפת אל מוקד באמצעות שרשרת הכרוכה סביב nn של ברזל . הוא פנה בדברים נוגעים אל הלב לקהל הצופים , יוכה ריכך את לבותיהם עד שהכל פרצו בבכי , ומיתתו שוברוה כמיתה הנאה ביותר שראו הבריות מעודם " . ' השידור הישיר של "ההוצאה להורג , " מראות השריפה והקריסה , הועברו לסלון ביתם של עשירים ועניים כאחד . המונים היו מרותקים אליו . אולם , אט אט הפך המראה הנורא של האסון שהחריד את האנושות המערבית למעין שידור של עבודת וידיאו , שלוש דקות החוזרות על עצמן בלופ על-פני קסטה בת שלוש שעות . חבל שעולם האמנות לא הגיב במחווה של אבל על שהטרור מתאפשר בתוכנו . אנשים נשרפים מחום . אנשים קופצים מחום . אנשים מתים מחום . ברזל ניתך מחום . צבעים נוזלים בחום . ולצלם את הקיום שנגמר נראה הגיוני . הגיונית לא פחות , כנראה , היא העובדה שבגנים של ונציה הביאנלה הוסיפה להתקיים כמתוכנן עד 4-ה בנובמבר . "היצירות של הביאנלה משקפות את העולם שבו אנו חיים , " אמר הראלד זימן , אוצר הביאנלה , שנושאה היה "בימת האנושות . " כל זה מקבל משמעות מטאפורית על רקע אירועי ספ 0 מבר האחרון , ובמיוחד במחשבה מאוחרת על הפרסים שהעניקו השופסים . מדוע אוהבים בני אדם לצפות באסונות ? בשריפות ? בהוצאות להורג ? ומדוע זיכה הבית הבוער ב"לופ" את ג ' נט קרדיף וג'ורג ' בורס מילר הקנדיים בפרס מיוחד לווידיאו ? האם הצפייה בו ריגשה את השופסים שהתחממו משריפה של בית מבלי להרגיש מעורבות אישית ? הייתכן כי יופייה של האש הבוערת מהפנט ? או שמא הישיבה בתוך אולם התיאטרון המוקטן והאינטימי שנבנה במיוחד למען הצופים היא שהזכירה למי מביניהם שהייתה לו ילדות מאושרת פחות או יותר את תחושת החמימות של בניית אוהל משמיכות , ואת הכניסה אל תוך החושך והקרבה הפיזית לאוזנו של "האחר" שאתנו . כך עשו גם קרדיף ומילר . הם שמו לנו אוזניות לוחשות באינטימיות דברים באוזן , ואז הכל התבלבל . למרות שידענו שזר יושב לצדנו , האמנו שהלחישה היא אמיתית ורצינו לבדוק מי הוא זה הלוחש לנו . בנימוקי השופטים לפרס נכתב כי הוא ניתן לאמנים על שום "שזימנו לקהל חוויה קולנועית חדשה שבמסגרתה בדיון ומציאות , טכנולוגיה וגוף , מתמזגים לכלל מסעות מרובים ומשתנים בחלל ובזמן . " פרס מיוחד ניתן גם לאמן הצעיר אנרי סאלה שיצר עבודת וידיאו בלופ . שעות של צילומים במצלמה נסתרת : איש זקן במעיל מרופט יושב על אחד מספסלי הקתדרלה במילנו , ראשו כפוף באופן טוטאלי , ספק מנסה להירדם , ספק אינו יודע כלל שהוא שם . תיאור נוגע ללב של אובדן . שעות של אומללות להמונים הצופים בו ( רי צילום בעמי . ( 39 רגע של מחשבה חולפת מציעה האמנית אן-לים סמפר . להתאבד או לא להתאבד ? בעבודת הווידיאו שלה היא מביימת את עצמה בסדרה "La Crucifixion " , Les Ires Riches Heures du Due de Berry ( 1413-1416 )

טרמינל, כתב עת לאמנות המאה ה-21


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר