|
|
עמוד:8
ותיאורטיקנים כגון ארבו , ( Arbeau ) נובר ( Noverre ) ובלאסיס ( Blasis ) השתדלו להעלות את קרנו ולהקנות לו מקום מכובד לצד האמנויות הקאנוניות . ערוצי ביקורת עיתונאיים , שהשפעתם התרחבה במהלך המאה התשע עשרה , תרמו פן נוסף לדיון בריקוד האמנותי ובהקשר זה ראוי לציין בעיקר את תיאופיל גוטייה . ( Gautier ) אולם החידוש הגדול בכתבי מלרמה וולרי בתחום זה כרוך , לטעמי , בהרחבת מסגרתו של השיח מכוחה של התבוננות אסתטית פילוסופית חדשה במחול כתופעה פואטית . בעודם מבקשים להגיע באמצעות הריקוד לתוכנות חדשות ביחס למעשה האמנות בכלל , הם הנחילו גם לו עצמו תוכנות חדשות על אודותיו . כתביהם של סטפן מלרמה Stephane Mallarme , 1989- ) , ( 1842 ופול ולרי ( Paul Valery , 1871-1945 ) בתחומי השירה , הפרוזה , המסאות והביקורת , נוצרו בעידן רב תהפוכות של מודרניזם ואוואנגרד , שעל רקעו בולט דווקא הקשר בין שני הכותבים החולקים אסופה זו . ולרי ראה במלרמה מעין אב רוחני , משורר אולטימטיבי ודוגמה אישית . גם הוא , כקודמו , היה במובן מסויים קלאסיציסט , אף שבחן ללא הרף את גבולות הקלאסיציזם וחיפש דרכים להרחיב את הגדרתו ; שני היוצרים היו פורמליסטים , מעצבי מבנים וצורות , ייחודיים בדרכם . המוסיקליות תפסה מקום חשוב בכתביהם ושניהם היו במידה רבה 'כוריאוגרפים' של מילים . הם שבו ובחנו את תנאי קיומם של השירה והריקוד ואת מגבלותיהם ומעל לכל - שניהם ראו במחול מטפורה למעשה הכתיבה , כדברי מלרמה : " שיר משוחרר לחלוטין מקולמוסו של הכותב . " אסופה זו היא עדות ומחווה למבוקשם למצוא בסגולותיו הייחודיות של הריקוד מורה דרך לגילוי כיוונים חדשים במרחב הפואטי המשתנה של תקופתם .
|
|