|
|
עמוד:9
הקדמת המחבר למהדורה העברית לא אכחיש את העונג , וגם לא את הפליאה , שמתעוררים בי עם הופעתו של חיבור קטן זה בעברית . שניהם גם יחד - העונג , אבל לא פחות מכן הפליאה - מתגברים עוד יותר לנוכח העובדה שתרגום זה היה קרוב מאוד להקדים אפילו את הופעת התרגום האנגלי : שמתוך כך נראה כאילו ההתנגדויות הקמות דרך שגרה לערער על אנליזה ברוח פרוידיאנית של יצירת מופת נוצרית שהיא כה יחידת סגולה , מפנות בזה את מקומן , אצל הקוראים שהם בני התרבות העברית , למין דבר העשוי להיחשב פריקה של הדחקה . כי אמנם , הדימוי שתמונה זו מעמידה , של הבתולה הקדושה ששעת לידתה קרבה לבוא - יותר משהוא מפר את הציווי "לא תעשה לך , " הוא מסכל אותו מכוח המעקף של ההתגשמות בבשר , שמעניקה רשות לשיווי דמות : היות שהאלוהים האב , שלא אמר די בבריאת אדם בצלמו , מניח לעצמו להתגלות בנראה בהיעשותו גוף , הרי שהדימוי החזותי של האם אומר שהכן הוא חלופת המשיח . אלא שבדימוי הזה , האישה מורה באצבע על אותו מקום שמשם עתיד הילד לבוא לעולם , ודי בכך לגרום שהשאלה שהוא מעלה לא תהיה נסבה מעיקרה על מה שמפריד בין שני הסעיפים הללו של אמונת הייחוד , אלא על האפשרות של בן אנוש לצייר לעצמו את הלידה והכניסה אל החיים , ומה גם אל חיי הרוח , ואם תוכל בכלל להתממש בלא שהסיפור יחתור לו נתיב מוצא לקראת האיזון , שאינו ודאי כלל , של ההראיה וההגדה במלים . כל אדם ואדם , יהא אשר יהא המקור שממנו בא ואליו ישוב , חופשי בעצמו להתבונן לשם , ממש מקרוב : אבל בהכרח יקום ויהיה מתוך כך קשר ( שהוא עצמו נמנע אנליזה ) בין כל אלה , והוא עתיד ללבוש דמות של ניסיון משותף . החתירה לכך , בתהפוכות הזמן , היא שגרמה שבמאה העשרים , מיטב המבקרים וההיסטוריונים של האמנות שהיא קודם כל נוצרית , ולכל הפחות הריהי פיגורטיווית , היו יהודים . וזה הטעם לכך שאדם שכמותי , שאיני שייך לאף אחת משתי המסורות האלה ,
|
|