הכלכלה המדינית של הלאומיות המיליטריסטית בישראל

עמוד:310

על המפה . תנועות וגופים פוליטיים קיימים כמעט חייבים היו לרצות שטח כלשהו כדי לשמור על מעמד ציבורי ולא להיהפך למיעוט שמחוץ לעניינים . הבטחוניסטים בממשלת המערך "יהדו" את ביקעת הירדן והרכסים מעליה ויחד עם הצבא דחקו את הבדואים , סגרו על יריחו ועוד . ובאשר לרמה , התנועות הקיבוציות לא פעלו במגמה לפירוז בעתיד , אלא יישבו עליה קבוצות שלהן . ברמה ובבקעה המתיישבים באו מהצבא או בעיקבותיו , ואחריהם נוספו במשך השנים מושבים , עיירות וכיו"ב . בפיתחה וברצועה , ב"חבל ימית , " הליך הדחיקה של המקומיים על ידי הצבא היה דומה אבל ההתיישבות הדתית בלטה יותר . גוש אמונים התיישב בתוך חברון ועל אדמות כפרים ועיירות בין שכם וירושלים ובין חברון וירושלים — אזורים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים , הכוונה היתה להשיג שינוי טריטוריאלי דימוגרפי יסודי . כל ההתנחלויות קמו באמצעיה , לרוב גם ביוזמתה ובתמיכתה המאסיבית והמתמשכת של המדינה . ההשקעה הממשלתית ציבורית ביישובים אלה הגיעה לעתים קרובות לסיבסוד מלא של התשתית הפיזית , הדיור המשפחתי , הבנייה והשירותים הציבוריים , שנודעים כמשוכללים ומקיפים יותר מאשר בישראל , ומעסיקים כ 40 % מכוח העבודה של המתנחלים ( גם הבטחון מהווה ענף הכנסה . ( בעיירות הגדולות שיעור הסיבסוד נמוך , אבל בכל זאת גבוה לאין ערוך מזה הניתן באזורי הפיתוח הזכאים ביותר בישראל . בתקופת הליכוד עודדה ההתיישבות של "חמש דקות מכפר סבא" בסיבסוד ממשלתי כבד . אין ספק שבהיקף ההפקעה והסיפוח של אדמות , בבנייה ובאיכלוס , עלתה ירושלים על כל השאר , והכל התנהל לפי כללי החוק והשלטון , שלא רק פעל להתפשטות היהודים לשטחים הערביים אלא אף הקפיא כמעט לחלוטין את הבנייה הערבית בעיר . מצב הכיבוש טיפח כמעט בלי משים , מטבע קיומו , את העליונות הלאומית ואת גלישת הקונסנזוס הפוליטי היהודי אל האולטרה לאומנות . השליטה הצבאית השרירותית בחייהם וברכושם של הפלסטינים בשטחים איפשרה את ריצויה של כל קבוצה יהודית אלימה , ענייה וסהרורית ככל שתהייה , וקניית שלום הבית הלאומי במחיר פגיעה בעם הנשלט . היהודים התיישבו על אדמות הפלסטינים , אבל הפלסטינים נשארו במקומם , וזו אחת הסיבות הטובות מדוע רק מיעוט קטן מאוכלוסיית ישראל עבר לשטחים . סיבה נוספת היא שהאזורים הפלסטינים עניים יחסית ודלי תעסוקה ופועלים פלסטינים רבים מחפשים עבודה כישראל . כמו כן , ניתן אמנם להפקיע אדמה אבל יהודים בורחים מחקלאות וגם התשתית האזורית ירודה . תמונת הכיבוש , שבמובנים רבים היא דמויית אפרטהייד —ואפשר למצוא אפילו לטיפונדיות בזעיר ענפין , בריכות שחייה וגגות אדומים של וילות שנבנו על אדמות פלאחים — נראית כתופעה הנעה במסלול הפוך למהלך המוכר והאופייני למחצית השנייה של המאה העשרים . הלוח הבינלאומי מלא ימי עצמאות לאומיים ומדינתיים וגם האו"ם אימץ באמצע שנות השישים את זכות העמים להגדרה עצמית , הכוללת התנגדות לכיבוש כזכות יסוד . יחד עם זאת , ישראל אינה סוטה באופן מובהק מהמהלך הכללי , כי הכיבוש —עם היותו אולי הסימן הבולט ביותר למיליטריזם הגבוה — הוא גורם מישני בכלכלה המדינית הישראלית , וייתכן שבסך הכל אף גורם גרעוני . לא שם , בשטחים , מרכז הכוח והשלטון , הצבר האמצעים ומימון . המיליטריזם הישראלי בשתי תקופותיו , ובעיקר מאז , 1967 הוא עתיר הון במיוחד . כפי שראינו הוא מותאם ונוטה למלחמות קצרות . כיבוש , לעומת זאת , הוא טובעני , הוא

ברירות הוצאה לאור


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר