|
|
עמוד:309
הפלסטיני שחי בו , כולל פליטי . 1948 מדינת ישראל , ששלטה עד אז על האדמה והרכוש של ה"נפקדים , " המשיכה לעשות כך גם אחרי , 1967 למרות שעתה גם בעלי הזכויות , ולא רק רכושם , נמצאו תחת שלטונה . יתרון אי השבות והאקסטריטוריאליזציה הפיזית נעלם , ובמקום זאת ההפרדה הפכה לצבאית פוליטית חוקית , מתבססת על המונופול של כובשים . הבדל נוסף וחשוב לא פחות הוא שבניגוד ל 1948 לא היו ב 1967 מאות אלפי פליטים יהודים פזורים על פני שבעת ימים ויבשות ומחכים לפתיחת השערים . עולים לא מילאו את הארץ ולא שינו את הדימוגרפיה של "השטחים , " או כפי שהם מכונים עכשיו "יהודה , שומרון וחבל עזה . " לעלייה היהודית היו עדיין חוקי דחייה ומשיכה שונים . הכיבוש ברא את מצדיקיו , קנאיו ומקדשיו . הקידוש הפונדאמנטאליסטי כתופעה פוליטית ציבורית ( ואחר כך ככוח פוליטי ציבורי בדמות "גוש אמונים" והאגף הקיצוני שהשתלט במפד"ל , ( נוצר ממש עם הכיבוש ונשמע כמליץ יושר בר סמכא , לצד המצדיקים הבטחוניים . רבנים וראשי ישיבות עלו למעמד של נותני הכשר לכיבוש כלרקונקוויסטה . ייתכן שהאמונה בקשר הנצחי בין "עם ישראל , תורת ישראל וארץ ישראל , " היא אמת מובנת מאליה למאמינים בה , אבל במצב של כיבוש היא הפכה לאמונה מזדיינת , שדרשה וקיבלה אדמה ובית ותעסוקה ונשק להגנה ומחויבות פוליטית להמשיך ולקיים אותה . ההקצנה הלאומנית של קבוצות ואחר כך תנועות וארגונים פוליטיים דתיים , היתה ללא ספק החידוש הבולט של הכיבוש . לצד הטוענים לזכות האלוהית על הארץ נתעוררה תנועה של לאומנים טריטוריאלי סטיים , אנשי "תנועת ארץ ישראל השלמה . " התלקטו בה חוגים פוליטיים מימין וגם משמאל וקבוצות אקטיביסטיות בתנועה הקיבוצית , וחיברו ביניהן אנשי רוח ופעילים רעיוניים . המשותף להם "אהבת הארץ , " תמיכה בכיבוש ואי ראיית הפלסטינים . הימין הפוליטי המסורתי ( חל טעם , אחר כך גח"ל ואחר כך הליכוד ) שימש פרק זמן קצר , ולראשונה כולל מפלגת חרות , בממשלת אחדות לאומית . התמיכה הבלתי מסוייגת במלחמה ובכיבוש היתה , כנראה , מן הגורמים ששיפרו את מעמדו וקשריו של הימין המסורתי עם הצמרת הצבאית , בעיקר באמצעות רפ"י . ממשלת המערך נקטה בדרך כלל בזהירות ליגאליסטית ביחס לסיפוח , כמתחייב מהחוק הבינלאומי , וניסחה את מדיניותה בטרמינולוגיה צבאית של "גבולות בטוחים ומוגנים . " הגדרה גמישה המתאימה למדיניות של כוח , ולאמונה שיש בכוח הכוח להפוך את הדה פקטו לדה יורה . בעניין "גבולות בטוחים ומוגנים" ראוי אולי לציין שלפני הכיבוש הוערכו פליטי 1948 כאיום מתמיד , וההסבר הרווח היה שהם מוחזקים במחנות כדי למלא תפקיד זה . הסגירה הצבאית ההרמטית של הגבולות נועדה כחיץ והגנה מפני התפרצות רגשי הנקם שלהם , או מפני ציפיות כלשהן מצידם לרפטריאציה . הכיבוש מחק התייחסויות אלה , ומעתה המדיניות היתה של ביטול גבולות פיזיים והבטחת "גשרים פתוחים , " תוך הידוק השליטה הצבאית הישראלית על כל השטח . בין ישראל לאזורי הכיבוש הונהגה תנועה חופשית של אנשים וסחורות כיאה לשטחי מולדת "משוחררים , " ואילו באותה עת רישת שלטון הכיבוש את השטח בזרועות הצבא והממשל האזרחי הפועלים מטעמו , וביניהם המתנחלים . זמן מה אחרי הכיבוש התחוור כי התמיכה הפוליטית של המערב וארה"ב בישראל לא רגישה לשיטות התכתיב המיליטריסטיות של "יצירת עובדות בשטח . " ממשלת ישראל איפשרה לכל קבוצה פוליטית ישראלית שהיו לה מאוויי התנחלות כלשהם להגשימם
|
|