|
|
עמוד:283
בפירוט בעבודה קודמת ( רוזנפלד וכרמי , . ( 1974 אך גם השכבה העליונה השתנתה : התרבו המשכילים , בעלי מישרות , סוחרים ובעלי בתים , כפריים עירוניים , פרדסנים ובדרך כלל שילובים שונים של כל אלה . אם הזכרנו פרדסים , יהיה זה אולי נוח להדגים באמצעותם את הטיעון הבא שלנו . באותו פרק זמן גדל מאוד משקלו של ענף הפרדסנות כענף יצוא כמעט בלעדי . שטח הפרדסים שהשתרע לאורך שפלת החוף הגיע לכרבע מיליון דונם ב , 1936 חצי בבעלות יהודית וחצי בבעלות ערבית . רבים מהענפים הכלכליים במושבות , בעיירות הפרדסים ואף בערים התפתחו כענפי עזר ( נגרות , משאבות , קרטונאז , ' וכיו"ב ) הקשורים לענף . שפלת החוף הפכה לאיזור המאוכלס ביותר בארץ , ונמשכו אליה לא רק עולים יהודים , אלא גם ערבים , שהגדילו מאוד את האוכלוסיה הערבית באיזור על חשבון אזורי ההר המסורתיים . הערבים לא הפכו לעורף הכפרי של הערים היהודיות וקשה למצוא סימוכין לתיזה הרדיקאלית הגורסת שהפיתוח היהודי גרם לתת פיתוח ערבי . ( Zureik , 1979 : 66 ) באשר למגמה הכללית , נראה שהיהפך הוא הנכון . בעשור האחרון של המנדט התפתחו שתי הקהילות הלאומיות בכיוון דומה וגורמים משותפים ושונים תרמו לכך . אם ברצוננו למשג את ההתפתחות האמורה באורח מופשט , למטרות השוואה , נוכל לומר שאומנם אין לצייר את ההתפתחות של הקהילות הלאומיות כהתפתחות מקבילה ובלתי תלויה או סתם רב גונית , שכן הקיום שלהן ביחד היה תוך קונפליקט ; אבל חשוב להבין שמבנה הקונפליקט לא היה זה של שליטה קולוניאלית של יהודים בערבים , או של תלות האחרונים בראשונים . היהודים , על כל פנים , הדגישו מאוד את תלותם בערבים , בעיקר ברכישת קרקע . הערבים לא היו תלויים ביהודים , לא כשכירים ולא כצרכנים . המשטרה לא היתה יהודית ובתי המשפט לא היו יהודיים , ורוב רובה של הבעלות הקרקעית היתה ערבית . כשהיהודים היוו כבר 35 % מהאוכלוסיה , היו קרוב ל 90 % מהקרקעות בבעלות ערבית . ( Survey , 1946 : 244 ) תמונת החיים הכלכליים , מצב התעסוקה , ההתרחבות החקלאית , גידול האוכלוסיה והעיור , מצביעים על התקדמות בו זמנית , בכיוונים דומים ובסיוע של גורמים נבדלים ולעתים משולבים . אופני ההתפתחות הקרובים והנבדלים פתחו לדעתנו אפשרויות לצמצום הפערים והקונפליקטים בין שתי הקהילות הלאומיות . תהליכי מעבר מפלאחות לעבודה שכירה ולפועלות שפקדו את הכפר הערבי , וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי של פקידים , סוחרים ופרופסיונלים , העלו סיכויים לקשרים עתידיים מעמדיים , מקצועיים או מפלגתיים עם מקביליהם היהודים . ריכוז אוכלוסייתי מעורב גדול , באיזור של צמיחה כלכלית מואצת , כשבמרכז ערים מעורבות או צמודות , נתנו להתפתחות המשולבת , מימדים פיזיים גיאוגרפיים מוחשיים , משהו קרוב למציאות דו לאומית ולדו קיום , אפילו בתנאים של הפרדה וקונפליקט פוליטי . אם כך , אין אנו יכולים להתעלם מנמנעות המלחמה בין הקהילות , למרות שהדו קיום — כתהליך סוציולוגי הקשור בעלייה של קבוצות חדשות חוצות קווים —אך בקושי התחיל . נקודה זו היא לדעתנו מרכזית להבנת הנושא כולו , ולא רק בגלל מה שעוללה המלחמה לבני האדם . עד 1948 היתה תנועת הפועלים הציונית עקבית למדי בתמיכתה בהצעות ובתוכניות לפתרון פוליטי . אומנם המפלגות שהרכיבו אותה לא השתתפו בשלטון במדינה ולא היו להן בני ברית בקרב הכוחות הפוליטיים הערביים , אולם הן היוו כוח פוליטי מרכזי ביישוב , וזו נקודה חשובה . בשלב מאוחר , ואפילו סופי , לפני מלחמת 1948 תמכו כל מפלגות השמאל בפתרון פוליטי . מפא"י תמכה בתוכנית החלוקה , אחדות העבודה
|
|