|
|
עמוד:247
והשלושים נוטות להתמזג עם יהודים , כאילו מוצאן מן המזרח אך לבן מצוי במערב ( המיוצג על ידי הישראלים . ( המזרח , כמו שגרס אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם , ( Said , 1977 ) נתפס כאילם ונטול עוצמה , ועל כן חשוף הוא להשתלטות מצד האירופים , תוך התעלמות מוחלטת מן המאוויים של האוכלוסיה המקומית ומהתנגדותה . בסרטים ההירואיים הלאומנים הישראליים , הייצוג הקולנועני הפטישיסטי כלפי נשות המזרח לובש צורה של אשה ערביה שותקת שמאחורי מבטה העצוב מסתתרת שאיפה לגאולה בידי גבר מערבי . דמות האשה הערביה ב"צבר" לא קיבלה ולו שורה אחת של דיאלוג ; נעימה ב"מורדי אור" ממלמלת מספר מילות אבל בלבד . ב"סיניה , " האם הבדואית האצילה , המסתירה טייס ישראלי ( שחבש את פצעיה ) מפני החיילים המצרים —למרותו שמטוסו הוא שגרם לפצעיה —מוצבת בשולי הנראטיב . השם " סיניה" לקוח משם שניתן במציאות לתינוקת בדואית שניצלה על ידי טייס במלחמת . 1956 עלילת הסרט , המתרחשת בעת המלחמה , מציגה את האשה הבדואית כמושא של ויכוח מוסרי בין הטייס ובין חיילי חי"ר . למרות שבמסוק הבא לחלץ את הטייס אין מקום פנוי , מתעקש הטייס על הטסת האם הבדואית ושני ילדיה . איש החי"ר , לעומת זאת , טוען כי בעת מלחמה יש זכות קדימה לחיילים . מיזגו הרע מוסבר בסרט כתוצר של זכרונות טראומאטיים של טרור ערבי ( אחותו נרצחה ) ושל נפילת חברו הטוב בקרב . עם זאת , הוא מקבל בהדרגה את העמדה המוסרית הנעלה של הטייס , ואף מציל את חיי אחד מבניה של הבדואית מידי חייל מצרי . בעוד שהחיילים המצרים מענים את האם כדי לסחוט ממנה מידע על הטייס הישראלי , החיילים הישראלים מצילים אותה . תפקידה הנראטיבי האידיאולוגי של האשה הבדואית הוא להנגיד את ההומאניזם הישראלי עם הברבאריות המצרית . איש החי"ר מסכים להישאר במקום כדי להקל על מבצע ההצלה . אז מתרסק המסוק , ורק הילדה נותרת בחיים . הצגתה של הבדואית כדמות כמעט דוממת , המביעה , באמצעות תנועות , רגשות קמאיים של אמהות ופחד , עומדת בניגוד בולט לדמויות של החיילים הישראלים , על זרימת ההתבטאות החופשית שלהם . תקריבים ( close-ups ) מדגישים את עיניה ( הבהירות ) היפות של הבדואית , המהווה חלק מהנוף המידברי , התגלמות מושלמת של הטבע . השחקנית האירופו ישראלית , באיפורה הכהה , עושה ליטרליזציה לתפיסה של נשמה מערבית מאחורי מעטה מזרחי , ומאפשרת לסרט להבנות אותה כאשה "חיובית" ו"אקזוטית" שעליה ניתן להשליך "נדיבות" חסרת גבולות וארוטית . במלים אחרות , אפשר לראות את האשה הערביה כאנלוגיה ליחס של המתיישבים הציונים אל האדמה והתרבות ה"זרים , " באמצעות המטאפורה הקושרת את המזרח עם מיניות . המזרח התיכון נתפס באורח סובלימינאלי כאדמת בור המחכה לחריש , כבתולה עקשנית המצפה בצניעות להיכבש . גם מן האשה היהודיה המזרחית נשללת זכות הדיבור בסרטים הישראלים . בסרט " גבעה 24 אינה עונה" , ( 1955 ) למשל , ה"נחיתות" העדתית של המזרחית ה"אקזוטית" מתאזנת על ידי הקרבת הגבורה שלה למען המדינה . הסרט עוסק בסיפוריהם האישיים של ארבעה —למעשה , שלושה — לוחמים : אירי , יהודי אמריקני ושני ישראלים : צבר אשכנזי ואשה מזרחית . הארבעה אמורים להגן על גבעה אסטרטגית בדרך לירושלים . בדרכם אל משימתם האחרונה משחזרים שלושת הגברים באמצעות פלאשבקים ארוכים את שורשי מחוייבותם לציונות ואת התנסויותיהם הקרביות . הסרט מתעד את התפתחות התודעה הציונית של הפרוטגוניטסים , ובאמצעותם —את זו של הצופה . השימוש בפוקאליזציה של הנראטיב באמצעות גלריה מגוונת מבחינה עדתית ( ולאומית ) מאפשר
|
|