|
|
עמוד:232
צריך לומר גם כי עצם המושג "תסכול" סובל ממגבלות תיאורטיות רציניות . ראשית , כמעט אצל כל אדם ניתן למצוא תסכולים—גברים , נשים , ילדים , בעלי מקצועות חופשיים , פועלים בלתי מקצועיים , בעלי מעמד חברתי נמוך , בעלי מעמד חברתי גבוה , אנשים ה"מתקדמים" במירוץ הסטטוס החברתי , או כאלה הנסוגים בו . הבעייה היא שהמחקרים שנערכו על פי גישה זו לא העלו עד כה כל דרך להשוות בין תסכולים שונים או לקבוע איזה מהם חריף יותר . מרבית החוקרים מניחים מראש וכדבר מובן מאליו כי התסכולים של בני המעמדות הנמוכים בחברה הם חריפים יותר —אך אם נבדוק את ההגדרות בהן הם משתמשים , נמצא כי הן טאוטלוגיות במידה רבה ו הקביעה שלבעלי מעמד חברתי כלכלי נמוך יש יותר תסכולים היא חסרת משמעות כאשר "תסכול" מוגדר באופן אופרטיבי כחוסר אמצעים כלכליים , או כהעדר מקצוע יוקרתי . על כך יש להוסיף כי גם לו היו בידינו הגדרות טובות יותר של המושג "תסכול" עדיין היינו צריכים לענות על שאלה קשה : מדוע מוביל ה"תסכול" אצל גברים רבים להכאת נשותיהם וילדיהם , דווקא , בעוד שאצל הנשים הוא מוביל להתנהגויות אחרות , כמו דיכאון —או הכאת ילדים . פתרונות של מתן הטבות סוציאליות למשפחות בהן הבעל מכה את אשתו לא ישימו קץ לתופעה . ראשית , מענקי סעד אינם יכולים —וגם אינם מיועדים—לשנות את המעמד החברתי של מקבליהם . שנית , הבעייה היא לא רק כלכלית : יש משפחות דלות אמצעים רבות בהן אין הכאת נשים , ויש משפחות בעלות אמצעים בהם הדבר קיים . לא רק זאת , הניסיון של המקלטים לנשים מוכות מלמד כי בעלים אלימים אינם מפסיקים להכות את נשותיהם גם לאחר שהם מקבלים הטבות כלכליות ניכרות ממוסדות הרווחה . גם החלק השני של המדיניות הטיפולית הנגזרת מגישת "התסכול של הגבר" —טיפול סוציאלי באשה שמטרתו לגרום לה להתאים את עצמה עוד יותר לדרישות בעלה "המתוסכל" איננו יכול לקדם את פתרון הבעייה . טיפול זה מבוסס על הנחות עויינות לאשה — הנחה שהגבר הוא בן האדם היחיד במשפחה ושרק לו יש "תסכולים , " וההנחה שהאשה היא ייצור אנושי נחות הצריכה להקריב את עצמה כדי לשמור על מסגרת המשפחה . טיפול כזה רק מחריף את המצב אשר גרם למכות — נחיתותה של האשה בעיני עצמה ובעיני בעלה , או , כפי שדובש ודובש מנסחים זאת , עובדת היותה "קורבן מתאים לאלימות משפחתית" . ( Dobash and Dobash , 1977-8 ) אלימות נגד נשים כסימפטום של מעמד האשה בחברה הכאת נשים איננה תופעה שאותה ניתן לייחס רק לתת תרבות של ערבים ויהודים מזרחים , או למעמדות הנמוכים בחברה . הכאת נשים איננה תוצאה של "הדינמיקה של אינטרקציה" כמשפחה . אי אפשר גם להסבירה כתופעה הנובעת מפתולוגיות של גברים , או מ"תסכולים" של גברים , או מ"מזוכיזם של נשים . " הכאה וצורות אחרות של אלימות מצד בעלים נגד נשותיהם הן תופעות חברתיות בעלות היסטוריה ארוכה שנמצאו בתרבויות רבות ושונות ; Davidson , 1977 ) . ( Dobash and Dobash , 1979 מקורה של האלימות נגד נשים במעמדה הנמוך של האשה במרבית החברות המוכרות לנו . זוהי נחיתות הממוסדת ומונצחת במוסד המשפחה , במוסדות החינוך ובמוסדות החוק . מוסד המשפחה מקיים ומנציח את נחיתותן של הנשים אם באמצעות חלוקת התפקידים הבלתי שוויונית הנהוגה בתוכו , ואם באמצעות עיצוב הילדים וחינוכם במסגרתו . המשפחה
|
|