על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל

עמוד:215

עובדה זו הובילה בצורה פרדוקסאלית למתן לגיטמציה להצבעה למפלגות ציוניות בבחירות האחרונות לכנסת ה . 13 אם כל מה שיש לתנועה פוליטית להגיד זה "שתי מדינות לשני עמים" ו"שוויון לערבים בישראל , " ואם את זה אומרים גם הערבים של המפלגות הציוניות —אז למה לא להצביע ישר למפלגות הציוניות . ההבדל כולו הוא , שלערבים במפלגות הציוניות יש יותר השפעה וגישה למשאבים והם יכולים לחזור לאוכלוסיה עם איזשהו שלל , למשל יותר תקציבים לרשויות המקומיות או לחינוך הערבי . בפועל מתברר שסיסמה זו , כאשר איננה מוגדרת ומבוררת , משרתת בעצם מטרה אחת ברורה : את הניתוק בין המרכיב הלאומי ובין המרכיב האזרחי בפעילות הפוליטית . העניין הלאומי מושלך אל מעבר לקו הירוק , ושם הוא אמור לבוא על סיפוקו ( האפשרות שזה לא יקרה לא מובאת כלל בחשבון . ( ואילו עניינם של הערבים בישראל מוגדר עניין אזרחי . אבל גם העניין האזרחי איננו מוגדר עד הסוף , והוא נוטה להצטמצם בתביעות תקציביות בלבד . את המאבק לשוויון בתקציבים למועצות המקומיות מנהיגים ראשי מועצות , והוא מצמיח הנהגה בצלמו ובדמותו . ההתנתקות המודעת מהעניין הלאומי משאירה מאחוריה קריקטורה של מאבק אזרחי . במקרה של הערבים בישראל העניין האזרחי איננו עומד בפני עצמו , אלא מהווה חלק מן השאלה הלאומית . ללא מימד זה הופכת שאלת התקציבים לעניינם של ראשי מועצות , ואיננה מגוייסת לפעילות פוליטית . האלמנט הלאומי ייכנס שוב לתמונה לא דרך הדגשת השורשים הפלסטיניים או הקשרים עם אש"ף ( האסטרטגיה של התנועה המתקדמת , ( כלומר בצורה חיצונית המשעתקת את הניתוק , אלא מבפנים , כלומר רק אם יוגדר המושג " אזרחות" עד הסוף , כאשר יצאו הערבים בישראל בתביעה שהמדינה תיהפך למדינת כל אזרחיה . זוהי תביעה אזרחית בכל מובן ליברלי של המלה , אבל היא מבוססת על סימן שאלה בנוגע למהותה של המדינה . בישראל קיימים חוקים המונעים התמודדות בבחירות מרשימה שתחרוט על דגלה את תביעת השוויון בצורתה החיובית ( כלומר , הגדרה חיובית להבדיל מהגדרה שלילית של שוויון כהעדר אפליה . ( הגדרת מושג השוויון באמצעות התביעה להפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה היא הגדרה . ליברלית פשוטה , ואין לה ולא כלום עם שמאל ועם ימין . אלא שבישראל הופכות המשימות , שבמקומות רבים בעולם נחשבות למשימות של הליברלים , למשימותיו של השמאל . גם השלטון הישראלי למד מן הניסיון ושינה את מדיניותו . נכון הוא , ש"מדיניות הביטחון" ביחס לערבים בישראל נעשתה מתוחכמת ומפוכחת יותר , מה שבא לידי ביטוי בהקמת גופי בקרה ושליטה חדשים המתאמים בין פעולות הגופים השונים : משטרה , שב"כ וכר . תיחכום זה התפתח במיוחד בשנה הראשונה של האינתיפאדה . אבל , בלי שום ספק , המדיניות בכיוון של אפליה מורכבת תפסה את מקומה של האפליה החדה והפשוטה . מדיניות זו באה לידי ביטוי במינויו של שר לענייני ערבים , בניסיון לטפל במיוחד בבעיות הדרוזים והבדווים , ולאחרונה בנטייה לשכנע צעירים נוצרים להתגייס לצבא . קיימת נטייה להידברות עם ועד ראשי המועצות המקומיות , מבלי להכיר בו רשמית . כלומר , מצד אחד למנוע ממנו להפוך להנהגה לאומית , ומצד שני לא לאפשר לו להתארגן כגוף אוטונומי המוכר מטעם השלטון . החשוב מכל הוא , שמדברים בפה מלא על כך שיש בעיות ואפילו מודים בקיומה של אפליה . כתוצאה מכך נעלמו ויכוחי הסרק לגבי שאלת קיומן או אי קיומן של העובדות , וההכרה בהן גורמת להתפלגות המבוססת על דעות פוליטיות . ההכרה באפליה מחייבת כמה תגובות : מצד אחד , מתן לגיטימציה לאפליה לאור העובדה שמדובר במדינת

ברירות הוצאה לאור


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר