|
|
עמוד:214
באותו יום הרגישו הערבים בישראל חזקים , אבל הם פחדו מכוחם . הם חששו להמשיך קדימה , וכיוון תנועתם היה צעד אחד אחורנית : המוסדות הציבוריים הפכו למטרה העומדת בפני עצמה . אחרי יום האדמה התחיל תהליך של מיסוד שהוליד אירגונים ותנועות פוליטיות חדשים וייצב את המוסדות הישנים . התנועה הלאומית הפלסטינית ( אש"ף ) החלה אחרי יום האדמה להפנות תשומת לב לפלסטינים אזרחי ישראל : היא החלה לרקום יחסים פוליטיים ישירים עם האוכלוסיה הערבית דרך אירגונים וכנסים בינלאומיים ודרך התערבות ישירה במהלך הבחירות לכנסת , על ידי קריאה לתמיכה בחד"ש ולאחר מכן גם ברשימה המתקדמת . באמצעות הזרמת כספים לקרנות ולמוסדות ציבוריים בחו"ל , עזרה התנועה הלאומית הפלסטינית למיסוד תנועת המחאה שהחלה להתפתח בקרב הערבים בישראל . כספים אלה סייעו למיסוד במסגרת החוק הישראלי , כלומר לישראליזציה . בעיתונות הפלסטינית החלה להתפתח רטוריקה בשבח הערבים בישראל , מלווה בהרבה רומנטיקה בדבר "ההיאחזות באדמה" ו"ההישארות במולדת . " דברי שבח אלה הוסיפו להערכה העצמית של הערבים בישראל באופן שלא עמד בשום פרופורציה לפראקסיס הפוליטי במציאות שלאחר יום האדמה . רק מעטים מהזרמים הפוליטיים הפועלים במגזר הערבי , בעיקר בני הכפר וחלק מהרשימה המתקדמת , ראו ורואים בקשר עם אש"ף עניין אסטרטגי . לגבי היתר , נתפש הקשר ככלי המשרת את תהליך המיסוד בתוך מדינת ישראל , מה גם שעם ראשיתו של תהליך זה , כלומר מאז סוף שנות ה , 70 אימץ אש"ף את תוכנית המדינה הפלסטינית בגדה וברצועה , ובאופן כזה הפכו הערבים בישראל ל"כוח עזר דמוקרטי בחברה הישראלית . " מאז יום האדמה בשנת 1976 עברה האוכלוסיה הערבית תקופת מעבר בכל הנוגע למיסוד אירגוניה הציבוריים : במקום תנועת מחאה לאומית אזרחית , קמו גופים מקומיים וארציים בעלי אופי של ייצוג מקומי . שליטתה של רק "ח הוחלפה בסוף שנות ה 80 בסוג מסוים של איזון בין כמה זרמים פוליטיים , תוך שהיא מביאה בחשבון גם את אלה התומכים במפלגות ציוניות . ועדת המעקב העליונה , הכוללת גופים ציבוריים רבים , מורכבת גם מחברי כנסת ערבים , ובהם גם ח"כים המייצגים מפלגות ציוניות . זרם זה לא נתפש עוד כזרם של "משתפי פעולה" אלא הוא אחד מן הזרמים הפוליטיים בקרב האוכלוסיה הערבית . מרגע הקמתו נכנס הממסד החדש למשבר המכונה כיום "משבר הפעילות הפוליטית בקרב האוכלוטיה הערבית . " משבר זה התגלה והפך לעניין פומבי רק לאחר שפגה תקופת "צריכתו" הפוליטית של יום האדמה , ולאחר שנרגעה ההזדהות האקטיבית עם האינתיפאדה בתקופתה הראשונה . האינתיפאדה הבהירה את השוני בין הפלסטינים בישראל לבין הפלסטינים בשטחים הכבושים . אולם כאשר נוצר צורך להבהיר את המאפיין המייחד , התברר שפרט לטענה שאינתיפאדה לא עושים בגליל ובמשולש , אין לכוחות הפוליטיים הפועלים בקרב האוכלוסיה הערבית כל אסטרטגיה פוליטית הראויה לשמה . האיזון , במקום שיראה כהגבלה , כמחסור שבאסטרטגיה , הפך להיות האסטרטגיה עצמה . שנים מספר העסיקו המאבקים הפנימיים את האוכלוסיה הערבית , עד שנשבר המונופול של מק"י . אבל לאחר שבירת המונופול התברר שאין לכוחות הפוליטיים החדשים משהו חדש להגיד , למעט המסר המוכר של "שתי מדינות ושוויון" המאחד את כל הכוחות הפוליטיים הפועלים במגזר הערבי בימינו . במסר הזה , כלומר , מדינה פלסטינית בגדה וברצועה ושוויון לאזרחים הערבים בישראל , דוגלים גם הפעילים הערבים במפלגות ציוניות . אבל אף אחד מבין הכוחות הפוליטיים איננו מעז להגדיר למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על שוויון .
|
|