|
|
עמוד:212
אשר נעזרה בעובדה שהמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית הנהיגה את החזית הלאומית בשטחים בשנות ה . 70 אפילו בתי סוהר היו מקום מפגש של אסירים פוליטים מהשטחים ואסירים פליליים מישראל . אבל , המפגש העיקרי היה כמובן בתחום הכלכלה , בשוק , ביחסי העבודה . מיחסים אלה יצאו הערבים בישראל ללא כל ספק נישכרים , כתוצאה מקרבתם אל המרכזים הכלכליים והשלטוניים הישראלים . בנוסף לכך , ידיעת השפה העברית וחופש התנועה שלהם כאזרחים , איפשרו להם למלא תפקידי תיווך בין השטחים לבין ישראל . פונקציה זו מצאה את ביטויה במיוחד בשנים הראשונות של האינתיפאדה , כאשר קבלני כוח העבודה ( כלומר קבלני פועלים , ( שהם אזרחים ערבים של המדינה , המשיכו לבוא ליישובי הגדה המערבית ורצועת עזה לאסוף את הפועלים גם כאשר הקבלנים היהודים לא העזו לעשות כן . גם תוצרת המפעלים הערביים המעטים במדינת ישראל לא הוחרמה בשיא פעילות ההחרמה של תוצרת ישראל . פונקציית התיווך מקבלת מימדים מעניינים מאוד בתפקידם של עורכי דין ערבים מישראל ולאחרונה נוסף גם תיווך תרבותי , בדמותם של כל מיני במאים "ערבים ישראליים" ( בנוסף לאנשי שמאל ) המצלמים סרטים על האינתיפאדה , סרטים המוצגים לקהל הישראלי . הכבושים משחקים בסרטים למען הכובשים , כשהמתווך במאי , מתרגם , שחקן הוא "הערבי הישראלי . " המעגל הפוסט מודרני נסגר בסינמטק הירושלמי , כשכל מה שנשאר מהכיבוש זו החגיגה . "הערבים הישראלים" הם בלי שום ספק אמני "הקייטרינג , " אבל גם אמני המשחק במציאות ועל הבמה . אחרי 1967 חלה עלייה במעמד הכלכלי של הערבים בישראל , בעיקר בשל תנופת הצמיחה שחלה בסקטור הבנייה והשירותים . מאז , ובמיוחד בשנות ה 70 וה , 80 אנו עדים לתהליך של ריבוד חברתי המעצב מחדש את פניה של החברה הערבית בישראל . אם עד 67 תהליך הפרולטריזציה הוא שקבע את פניה של החברה , הרי מאז , התהליך הקובע הוא התבססות מעמד ביניים של יזמים , בעלי מקצועות חופשיים , קבלנים , סוחרים , סיטונאים , התפתחותה של תעשייה בינונית וכו . ' במילים אחרות , בשולי הבורגנות הישראלית נוצרה בורגנות ערבית , אשר מפתחת אינטרסים כלכליים מסוג חדש , שניתן לכנותם כ"אמביציות" כלכליות שהן מעבר לביטחון מחיה , אבל שואפות בכל זאת להתקיים במסגרת הכלכלה הישראלית . דרכו הפוליטית של מעמד חדש זה החלה בבניית בסיס לברית עם הקומוניסטים , ולאחר מכן הוא הוביל לפילוג מהקומוניסטים ולהקמת תנועות פוליטיות חדשות . היום הוא מתפלג לשתי אסטרטגיות של פעילות פוליטית : האחת מדגישה את הייחוד של החברה הערבית ומוצאת את ביטויה במפלגות כמו המפלגה הדמוקרטית הערבית והרשימה המתקדמת . השנייה מדגישה את האינטגרציה ותמיכתה נתונה בעיקר למפלגת העבודה . שתי האסטרטגיות הן מאוד "ערביות ישראליות , " כלומר אופורטוניסטיות . מעמד ביניים זה מהווה גם את הבסיס ללאומיות מסוג חדש . בעבר חולקה החברה למשתפי פעולה מצד אחד , ולקומוניסטים ולאומנים מצד שני . אחרי 67 החל תהליך שהוביל בשנות ה 80 להתפתחות זרמים , שמצד אחד תמכו במפלגות ציוניות לא מתוך חיפוש אחר ביטחון , אלא כמענה לאינטרסים , ומצד שני , פיתחו רטוריקה לאומית שבסיסה מעמד מאוד ישראלי במיקומו ובשאיפותיו . הרטוריקה של המפלגה הדמוקרטית הערבית , שמייסדה בילה קודם שנים במפלגת העבודה , וקפץ לבטא ייחוד ערבי ישראלי וגם להדגיש את ש . ייכותו לעם הפלסטיני , שונה מאוד מן הלאומיות של תנועת אלארד ושל בני הכפר . ההליכה על החבל הדק הופכת לאמנות הריקוד על החבל , ומהמורכבות של המציאות הותירה הרטוריקה רק את השקר שבהוויה .
|
|