|
|
עמוד:193
לרעיון של איגודים מקצועיים ערביים , רק 23 . 4 % תמכו בעיתונות ערבית בלתי תלויה ורק 25 . 996 חייבו הקמת אוניברסיטה ערבית . השתתפות פעילה בפוליטיקה במבט ראשון נראה כאילו ערביי ישראל משולבים היטב בפוליטיקה הישראלית . בבחירות לכנסת ב 1992 הגיע שיעור השתתפותם ל , 70 % לעומת 79 ' % > בקרב היהודים , ובבחירות להסתדרות הכללית ב 1989 היה שיעור השתתפותם , 58 % לעומת 55 % בקרב היהודים . בבחירות לכנסת ב 1992 ניתנו 47 % מקולות הערבים למפלגות ערביות ו 53 % למפלגות יהודיות : לכנסת זו נבחרו שמונה חברים ערבים . ערביי ישראל מקיימים רשת רחבה של תנועות וארגונים פוליטיים עצמאיים המייצגים אותם ונאבקים למען האינטרסים שלהם . יתרה מזאת , ערביי ישראל נוטלים חלק בפוליטיקה החוץ פרלמנטרית בדרך של עצרות , הפגנות ושביתות כלליות כדי לקדם את ענייני השלום והשוויון . עם זאת , בחינה מדוקדקת יותר עשוייה לחשוף שלוש חולשות של הפוליטיקה הערבית . ראשית , המדינה איננה מעניקה הכרה רישמית לארגונים הערביים העצמאיים , ומשרדים ממשלתיים וציבוריים מסרבים לבוא עימם במגע ישיר . בעוד הערבים מצפים כי השלטונות יראו בארגוניהם גופים מייצגים , שיש להאזין לטענותיהם ולשאת ולתת עימם , חשים רוב היהודים כי הערבים צוברים יותר מדי כוח , מציגים תביעות בלתי סבירות ולאומניות , ומערערים ללא הצדקה את האיזון העדין ביחסי יהודים ערבים . נקודת מחלוקת אחרת נסובה על המעורבות הערבית בפוליטיקה החוץ פרלמנטרית . כאמור , עושים הערבים שימוש רב בנשק השביתה הכללית וההפגנות . כך , למשל , במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה ערכו ערביי ישראל שלוש שביתות כלליות : ב 21 . 12 . 1987 לאות סולידריות עם פעילי האינתיפאדה ; ב 30 . 3 . 1988 לציון יום האדמה ; וב 15 . 11 . 1988 במחאה על הריסת 15 בניינים שניבנו ללא רשיון בעיר טייבה . ערביי ישראל חשים כי יש להם זכות דמוקרטית לא מוגבלת לנקוט כל צורה של מחאה שאיננה מנוגדת לחוק . למרות שהיהודים שוב אינם נזעקים משביתות כלליות ערביות , והשלטונות מצידם שוב אינם מאיימים על השובתים ואינם מתערבים בעניין —הרי הרוב היהודי גורס כי מחאה חוץ פרלמנטרית ערבית היא בלתי לגיטימית , לא מועילה ואפילו מזיקה . בסקר משנת 1988 תמכו 73 . 8 % מהמשיבים הערביים בשביתות כלליות המאורגנות על ידי ערביי ישראל לעומת 18 % מבין היהודים , ו 67 . 1 % מהערבים היו בעד פעולות מחאה ערביות בחוץ לארץ לעומת 16 . 8 % מהיהודים . 79 . 3 % מהערבים מאמינים כי הפגנות ערביות מורשות הן נשק יעיל , 78 . 9 % מאמינים בהשבתת המועצות המקומיות הערביות ו 81 % רואים בשביתות כלליות ערביות אמצעי לקידום תביעות ; זאת שעה שיהודים —אילו היו נישאלים — היו ודאי מגלים ספקנות לגבי יעילותם של צעדי מחאה כאלה . האסטרטגיה של בניית בסיס כוח עצמאי , גיוס המונים ערביים לפעולות מחאה , וניסיון לאלץ את השלטונות לשאת ולתת עימם ולהעניק להם ויתורים , מעידה על שאיפת הערבים להפוך לשותפים פעילים בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית ובתהליכי קבלת ההחלטות במדינה . שאיפה זו , לעבור מן השוליים אל מרכז העשייה הפוליטית , ניכרת , למשל , בהקמת המפלגה הדמוקרטית הערבית בראשות חבר הכנסת דראושה ב 1988 ובתמיכה הרחבה של ערביי ישראל בהשתתפות נציגים ערבים בקואליציות שליטות . בסקר מ 1985 תמכו 86 . 9 % מהערבים ( לעומת 38 . 8 % בלבד מן היהודים ) בהשתתפות בקואליציה
|
|