|
|
עמוד:186
המשבר ביחסי יהודים וערבים בראשית שנות התשעים נראה כי היחסים בין יהודים לערבים הגיעו למשבר , וכי דפוסי הדו קיום , ששררו ביניהם עד . 1967 כבר אינם תופסים . דומה שהנחות היסוד של השלטון ושל הציבור לגבי האזרחים הערבים בישראל הן : ( א ) שהם מיעוט עויין , שיש לפקח עליו : ( ב ) שעליהם להכיר תודה על הקידמה הרבה שנפלה בחלקם מאז < 1948 ( ג ) שעליהם להסתפק בזכויות פרט ולא לתבוע מעמד של מיעוט לאומי ; ( ד ) שהם מהווים קבוצה ערבית חדשה , מובחנת ומנותקת מהעם הפלסטיני ; ( ה ) שעליהם להשלים עם היותם מחוץ לצומתי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה . בעוד שערביי ישראל דוחים הנחות אלה ורוצים לעצב מערכת יחסים חדשה בינם לבין המדינה והרוב היהודי , הרי היהודים בישראל חוששים מאי יציבות ומאובדן שליטה כתוצאה מתזוזה במעמד אזרחי ישראל הערבים . בשורשו של המשבר המתגלע ביחסי יהודים וערבים מונחת הסתירה המהותית בין המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל לבין המאפיינים היהודיים ציוניים שלה . דמוקרטיה וציונות הם שני עקרונות המנחים את החברה הישראלית —אך הם נוגדים זה את זה . את המחיר על המתח שבין עקרונות אלה נאלצים לשלם ערביי ישראל . המשבר הנוכחי ביחסי יהודים ערבים התעצם החל ממחצית שנות השבעים , כאשר התבלטה ביתר שאת הסתירה בין העקרונות הדמוקרטיים לבין העקרונות הציוניים של המדינה . בדרך כלל מוצעים שני הסברים להתפתחות 3 ( א ) המתיחות בין יהודים לערבים החמירה בשל הקצנה ערבית . הקצנה זו היא תולדה של ההאצה הרבה במודרניזציה ובפלסטיניזציה שלהם מאז . 1967 מאז הולכת וגוברת עויינות הערבים למדינה . ( ב ) היהודים מתנגדים לכל שינוי ופשרה , ואחרי 1967 הפכו לדתיים יותר , ניציים יותר , לאומניים יותר וסובלניים פחות . עקב כך נעשתה ישראל למדינה פחות פתוחה , המתעלמת מתביעות סבירות של הערבים ליתר השתלבות ושוויון . הגם שיש שמץ של אמת בשני הסברים אלה , שורשי המשבר טמונים במישור אחר . מודרניזציה ופלסטיניזציה הם רכיבים בתהליך מקיף יותר של פוליטיזציה . בתהליך זה נעשו ערביי ישראל מודעים יותר למעמדם הנחות , בקיאים יותר בכללי היסוד של המערכת הפוליטית , ופעילים יותר במאבק לשינוייה . יש להדגיש שתהליך זה לא גרם לערבים לרצות לפגוע במדינה או להינתק ממנה , אלא גרם להם דווקא לרצות לנסות לשפר את מצבם בתוכה . ככל שגברה בקירבם ההכרה שניגזר עליהם לחיות כמיעוט של קבע במדינה יהודית , כך הם נעשו נחושים יותר להאבק על מעמדם בתוכה . אין הם מוכנים עוד לקבל את הדפוסים הנוכחיים של דו קיום עם רוב יהודי בנחיתות מתמדת . בדומה לכך , ההרעה ביחס היהודים לערבים אינה נובעת מהתגברות הלאומנות וחוסר הסובלנות של היהודים , אלא דווקא מהדמוקרטיזציה הגוברת של המדינה — בגבולות הקו הירוק — במהל ך שנות השבעים והשמונים . עם המעבר של ישראל ממשטר נוקשה של מפלגה דומינאנטית אחת לשיטה פתוחה של פוליטיקה תחרותית , צצו על הבימה הפוליטית קבוצות מקופחות כדי לקדם את ענייניהן המיוחדים . ערביי ישראל נמנים עם קבוצות אלה . מצבם לא הורע , כאמור , עקב התגברות התרבות הפוליטית האתנוצנטרית והקיצונית בישראל , אלא בשל כך שהתרבות הפוליטית הישראלית אינה רגילה לתביעות קבוצתיות מסוג זה , אפילו לא מצד המזרחים , או , להבדיל , מצד הקבוצות מן המעמד הבינוני שתמכו בתנועת שינוי בבחירות . 1977
|
|