|
|
עמוד:122
ותעמוד בפניהם בעיקר ברירה דומה לזו שעמדה בפני הוריהם . כל התהליך הזה מתרחש כאשר הצדדים השונים פועלים מתוך הכוונות הטובות ביותר . הכוונות הטובות ביותר , יש לזכור , הן על פי הגדרת הטוב הקולקטיבי והפרטי המקובלות בחברה קפיטליסטית : פיתוח תעשייתי , הגדלת הייצוא , עוצמה לאומית , קידמה טכנולוגית —כל אלה ברמה הקולקטיבית ; עבודה והכנסה קבועה , אפשרות לימוד מסודר לילדים , התקדמות הדרגתית בסולם המקצועי , רווחה משפחתית —כל אלה ברמה האישית . סידרת הפעולות הנובעות ממסורת "כל ישראל ערבים זה לזה" כרוכה , אם כן , בתנאים של ימינו , בתהליך שהוא בלתי שוויוני מתחילתו ועד סופו . אבל אי שוויון זה מוסווה היטב — הן בגלל היות כל צורת הפעולה שתוארה לעיל חלק מן ה"מובן מאליו" של החברה בת ימינו , והן בגלל השימוש במטבעות הלשון היהודיות לאומיות המסורתיות . מטרתה של הקדמה זו למנוע שהמאמר יקרא כסיפור של "טובים" ו"רעים . " אין אנו חושבים שהפערים הבין עדתיים הינם פרי כוונות רעות של צד זה או אחר . מקורם של הפערים ביחסים הבלתי שוויוניים בין קבוצות בצורת הייצור הקפיטליסטית . ברצוננו להראות כיצד יחסים כאלה הביאו להתהוות חלוקת העבודה העדתית בישראל . הצגת התהליכים הללו חשובה , לדעתנו , כי היא מוכיחה שגם הכוונות הטובות ביותר , במסגרת " המובן מאליו" של היום , אינן יכולות להוביל לשינוי משמעותי בפערים שנוצרו . הכוונות הטובות ביותר —השגת שוויון מתוך התקדמות עקבית והדרגתית — הינן בלתי ריאליסטיות , שכן עצם התהליך של מימוש הכוונות הטובות , בתנאים של היום , הינו בלתי שוויוני . המשמעות , שאנו רואים בהצגת הדברים שלהלן , היא בכך , שיש לחפש דרכים לשנות את תנאי הפעולה המקובלים , אם רוצים להביא לשינוי משמעותי במצב היחסים בין העדות . התפיסה המקובלת של תהליך ההיקלטות של המזרחים שעלו לאחר קום המדינה אומרת , כי עקב נתוני ריקעם הם נכנסו לחברה הישראלית בדרגות הנמוכות שלה , אך עם כניסתם החלו להיחשף לתהליך של מודרניזציה , אשר בסופו של דבר יביא לפיזורם במערך המוסדי של החברה . ההנחה המרכזית העומדת ביסוד תפיסה זו , היא כי המבנה החברתי הישראלי בתקופת העלייה היה קיים ומעוצב , וכי העולים השתתפו בתוכו בקטיגוריות שהיו קיימות בו זה כבר . עולה שהגיע עמד מול מבנה בו היו קיימות דרגות נמוכות , בינוניות וגבוהות , והוא נכנס לאחת מהן , בהתאם לנתונים שלו . דהיינו , העולים התווספו למבנה הקיים . ההנחה של מבנה קיים ניכרת גם בחלק השני של התפיסה . ברגע בו יקבלו העולים מיומנויות חדשות , יפסיקו להצטופף בקטיגוריות הנמוכות ויוכלו להתפזר באחרות . הקטיגוריות כשלעצמן עומדות כל הזמן כפי שהן , מצפות לשינוים בנתונים של האנשים הממלאים אותן . מתוך כל אלה עולה , אם כן , כי החברה הישראלית של , 1960 נאמר , הינה החברה הישראלית של 1948 בתוספת העולים . העולים לא שינו את החברה , אלא במובן הכמותי , של התרחבות . ההתרחבות היא כשלעצמה שינוי , כמובן . לדוגמה , החברה צריכה להתמודד עם בעיות של עוני בקנה מידה שלא היה קיים קודם לכן , אך ה"חברה" ככלל איננה משתנה . עול השינוי מוטל על העולים . הם אלה שצריכים להסתגל לחברה . מבחינה מושגית היסטורית , הבעייה המרכזית של התפיסה הזאת נעוצה בהנחה ש"הדרגות הנמוכות" היו קיימות זה כבר ורק חיכו לאנשים שיבואו וימלאו וירחיבו אותן . אכן היה בחברה היישובית אי שוויון מעמדי — אולם מקורותיו ואיפיוניו נעוצים בתנאים הספציפיים
|
|