|
|
עמוד:61
יותר ) ומאידך , רושם מצטבר שלדעת המחברים שלנו האידיאולוגיה הסוציאליסטית אולי היתה בעלת משמעות אז , ואולי היא מתאימה לשם , אך ודאי שאינה מתאימה לכאן , עכשיו . משתמע כי במציאות הארץ ישראלית , אידיאולוגיה זו היתה לא יותר מאשר קוריוז היסטורי . השאלה השנייה נוגעת לקורותיה של האידיאולוגיה בהמשך הדברים , לאחר הגיע העולים ארצה . כאמור , נחשבים אנשי העלייה השנייה לבעלי האידיאולוגיה . כדברי אייזנשטאדט ( שימו לב להבחנה בין אידיאולוגיה ומציאות : ( "בהיתקלם בבעיות מעשיות רבות ושונות בענייני עבודה , צורכי יום יום וממון , ניסו חלוצי העלייה השנייה למצוא להן פתרונות אירגונייס . ואולם הנסיונות נעשו בעיקר במושגים של ערכי יסוד , סמלים ואוריינטציות רעיוניות ורק במידה זעומה בתגובה על בעיות היום יום הממשיות של הסתגלות הקבוצה לסביבה הקיימת" ( אייזנשטאדט , . ( 13 : 1967 אך כאשר תקופה זו חולפת מתחיל תהליך השחיקה — הרוטיניזציה —של האידיאולוגיה האוטופית . נשאלת השאלה , מהם תכני החשיבה של האנשים בתקופות המאוחרות יותר ? לו ידענו כיצד צמחה האידיאולוגיה במקורה הזר , יכולים היינו לנחש ניחושים ולשער השערות לגבי מצבים כאלה , אולם כיוון שהאידיאולוגיה מוצגת לנו על ידי המחברים כדאוס אקס מאכינה , אנו נותרים ללא כל אפשרות להתמודד עם הבעייה . ואמנם המחברים שלנו כלל לא שואלים את השאלה . נותרות , על פי הנחות היסוד שלהם , שתי אפשרויות : האחת , שהאידיאולוגיה ממשיכה להיות התוכן העיקרי של החשיבה , אלא שכל פעם נשאר ממנו פחות , עד אשר , לדוגמה , עם הקמת המדינה מהווים תכני החשיבה של האנשים נאמר , 1 / 8 מהתכנים של האנשים בעלייה השנייה . אפשרות שנייה היא שהחלל המתהווה מתמלא על ידי סוג חשיבה אחר —חשיבה "לא אידיאולוגית , " "נורמאלית . " אזי אנו נותרים עם השאלה מה מקורה של חשיבה זו ומה טיבה . שהרי על פי מנהיים כל חשיבה היא אידיאולוגית . האם מוחם של האנשים מתמלא ב"מציאות עצמה ? " סיכומו של דבר , ההבחנה העקרונית בין מציאות ואידיאולוגיה , העומדת בייסוד גישתם של המחברים , מוליכה אותם לקראת הבחנה מלאכותית בין השם , כמקור האידיאולוגיה , לכאן — המציאות שאיתה עליה להתמודד , כביכול . היתפסותם המוטעית לזיהוי הפרדה גיאוגרפית היסטורית עם הבחנה מהותית תיאורטית עומדת בייסוד הבעיות שזה עתה סקרנו . נעבור עתה להתייחסות של המחברים לאידיאולוגיה עצמה . כאן אנו מוצאים שהמחברים שלנו מתייחסים אליה , במקרה הטוב , כאל משהו "לא מעשי , " בעל כושר התנגדות קל ביותר מול המציאות , ובמקרה הרע , כאל אשליה —אם לא שקר . הרושם המצטבר הוא כי המחברים לא מייחסים לאידיאולוגיה זו ממשות יתרה , וניתן לומר באופן כללי שהם רואים בה מעין מכשיר שהיה חיוני , אולי , בהולדת החברה הישראלית , אך מרגע שזו יצאה לאוויר העולם , לא נותר בו שימוש רב . נתחיל מן הדיון הוולגארי ביותר , זה של שפירא . נציין מייד שאין וולגאריזציה זו מתאפשרת אלא כתוצאה מן ההסכמה הבסיסית בינו לבין שאר המחברים באשר להנחות היסוד שהועלו בתחילת פרק זה . שפירא , מגמתו אחת —להראות שאנשי אחדות העבודה לא פעלו מתוך דחף אידיאולוגי טהור , אלא מתוך מגמה לצבור כוח ועוצמה , שיאפשרו להם להשתלט על מוסדות היישוב . מתוך כך הוא מגיע לנקיטת העמדה השלילית ביותר מבין כל המחברים לגבי מהותה של האידיאולוגיה :
|
|