|
|
עמוד:22
האוטונומיה בצומת הדרכים ההיסטורית הנוכחית וקובע כי לעם הפלסטיני בשטחים הכבושים נחוצה ריבונות ואילו הכתובת האמיתית לאוטונומיה תרבותית היא המיעוט הערבי בישראל ( בשארה , . ( 1993 בעבודתו ואף בהווייתו מגלם בשארה גם את הדרישה לפיוס ישראלי פלסטיני המבוסס על הכרה הדדית אמיתית וגם את אפשרותה של פשרה כזו . הגישה הפלוראליסטית מהווה תרומה חשובה ביותר לסוציולוגיה הביקורתית בישראל . אף כי בתחילה הוצגה כמסגרת ניתוחית בעיקרה של יחסים בלתי שוויוניים בין קבוצות בישראל , היא התפתחה במרוצת הזמן לכדי ביקורת על התשתית האידיאולוגית והמוסדית של ישראל והצעת אלטרניטבה לה . המצב הקיים מהווה בסים לאי שוויון , קיפוח ודיכוי . חשוב להדגיש כי מדובר במבנה הקיים ולא בספיחים "חריגים" שלו , דהיינו באותה מערכת שבגישה הפונקציונליסטית מוצגת כהסכמית . אם להשתמש בלשונו של סמוחה עצמו , ניתן לומר כי גישתו שלו מסמלת את ה"פוליטיזציה" של השיח הסוציולוגי הישראלי —את התגברות הנכונות של הסוציולוגים לדון בצורך בשינוי רדיקאלי של החברה . מארכסיזם חלק הארי של האינטלקטואלים ביישוב ובישראל היו מקורבים לתנועה שהגדירה עצמה כתנועת פועלים , אשר הקימה מוסדות שיתופיים , ואשר בה עצמה התקיים שיח אינטלקטואלי ער . אך למעשה לא הותיר המארכסיזם כל רישום בסוציולוגיה הישראלית עד לשנות השבעים המאוחרות . גם משהופיע לא היה זה כתולדה של מורשת העבר , כי אם יותר בהשפעת רוחות שנשבו באקדמיה המערבית באותה תקופה . העדר מסורת מארכסיסטית בסוציולוגיה הישראלית מעורר לפיכך תמיהה . ניתן למנות מספר סיבות למצב דברים זה . ראשית , כפי שהוסבר , משכן הסוציולוגיה היה באוניברסיטה העברית , ומוסד זה היה מראשיתו אחד המעוזים הבודדים של אינטליגנציה לא סוציאליסטית בישראל . שנית , הזרם המרכזי בתנועת העבודה היה בתקופת המדינה "ממלכתי" ולא סוציאליסטי , כך שקירבה אליו ודאי לא עודדה דיון מארכסיסטי . שלישית , האינטליגנציה השמאלית של תנועת העבודה נטתה להתרכז באגפים אשר בעשורים הראשונים למדינה היו באופוזיציה לשלטון . האינטלקטואלים של תנועה זו היו בדרך כלל אוטודידאקטים אשר השקיעו עצמם בדיונים פנים תנועתיים וקיבוציים . רק לאחר תקופה ממושכת מצא חלקם את ביתו באקדמיה ( חלק מהם באוניברסיטת חיפה . ( לבסוף , בסוציולוגיה גופא אימוץ האוריינטציה האמריקנית בשנות החמישים הביא להתעלמות —שלא לומר פסילה מוחלטת — מהמארכסיזם . אוניברסיטת חיפה אכן היתה המוקד של התהוות המארכסיזם בשיח הסוציולוגי הישראלי בשנות השבעים , אך זאת לא רק משום הריכוז הגבוה של יוצאי קיבוצים בה . גרם לכך צירוף מקרים שהפגיש מספר קבוצות סטודנטים תוססות ורדיקאליות בתקופה של שידוד מערכות בתרבות הפוליטית הישראלית , ובמוסד שלא היה מגובש וערוך דיו בכדי לבלום מבעוד מועד את התסיסה האינטלקטואלית שרחשה בתוכו . בנוסף ליוצאי קיבוצים מאוכזבי תנועת העבודה פעלו בקמפוס החיפאי בראשית שנות השבעים גרעין של סטודנטים מארצות אמריקה הלטינית ומארצות אחרות , סטודנטים יוצאי מרוקו , סטודנטים ערבים , וסטודנטיות פמיניסטיות . היתה זו קרקע נוחה לקליטת רוח השמאל
|
|