|
|
עמוד:18
חמש גישות ביקורתיות אליטיזם האלטרנטיבה החזיתית הראשונה לגישה המערכתית הדומינאנטית הוצבה על סדר היום הסוציולוגי בראשית שנות השבעים ודברה המרכזי היה הסוציולוג יונתן שפירא , ממקימי הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב . תחת השראתו נוצרה מעין סוציולוגיה תל אביבית אנטיתטית לזו הירושלמית . בעוד ה"תיזה" הירושלמית התמקדה בערכים הבסיסיים עליהם מושתתת ההסכמה החברתית , ה"אנטיתיזה" התל אביבית המעיטה בחשיבותם של הערכים והכחישה את ההסכמיות , ותחת זאת התמקדה בכוחניות ובניגודיות . שני גורמים עודדו את היווצרות הגישה בישראל — האחד , התפתחויות בדיון הסוציולוגי המערבי בכללו , והשני , התפתחויות פוליטיות בישראל עצמה . בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים התפתחה בסוציולוגיה גישה "ובריאנית שמאלית" שגישרה בין הסוציולוגיה המארכסית המעמדית ( שבהמשך נדון בה ) לבין זו הפארסוניאנית המערכתית ( שנידונה לעיל . ( בניגוד לגישדו המערכתית היתה הגישה החדשה ערה לניגודי אינטרסים בחברה , אך בניגוד לגישה המארכסית היא לא סברה שמקורם כלכלי . מנקודת הראות של הגישה הזו החברה המודרנית מצטיירת כחברה ביורוקראטית והירארכית . קיים בה אי שוויון ( ולא הסכמיות ) אך זהו אי שוויון כוחני ביסודו ( ולא כלכלי . ( המימד המרבד המכריע אינו לפיכך קפיטאל תרבותי או יצרני אלא סמכות אירגונית . הסוציולוג ראלף דארנדורף vnp ( Dahrendorf , 1959 ) במחקר רב השפעה כי הניגוד העיקרי בחברה הוא בין בעלי השררה לאלה הכפופים להם , והסוציולוג צ'ארלס רייט מילס ( Mills , 1956 ) קבע , במחקר רב השפעה עוד יותר , כי בחברה האמריקנית מרוכזת עוצמה בלתי מבוקרת בידי בעלי המשרות הבכירות בשלוש מערכות הענק המודרניות —התעשייה , הצבא והמדינה — המהווים את אליטת הכוח האמריקנית . שפירא השלים את לימודיו הגבוהים בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים בבית הספר הלונדוני לכלכלה ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק , מוסדות הבית של דארנדורף ומילס , ותוצאות החניכות הזו ניכרות היטב בעבודתו . הגורם השני להתגבשות גישת האליטיזם היה שינוי פוליטי בישראל . כשם שעבודתו של אייזנשטאדט סיפקה צידוק סוציולוגי להגמוניה של תנועת העבודה בתרבות הפוליטית הישראלית , כך הסוציולוגיה של שפירא סיפקה את הצידוק לסיומה של הגמוניה זו , או לפחות סיפקה כלים אינטלקטואליים לנאבקים בה . בכך שיקפה עבודה זו את התנופה המצטברת של שנות השבעים שהביאה למהפך . אף כי שפירא נמנע מחשיפה מפורשת של זהותו האידיאולוגית , הוא מפזר בכתביו רמזים עבים לגביה . כך , למשל , בסיום סיפרו הדמוקרטיה בישראל , ( 1977 ) המתאר את משטר תנועת העבודה כאוליגארכי , הוא משאיר לקורא להסיק מסקנותיו . ההקשר הפוליטי של הסוציולוגיה השפיראית מתגלה באופן המובהק ביותר בגיחה החד פעמית שלו לפוליטיקה מעשית . שפירא נמנה עם המייסדים ומנסחי המצע הראשוני של תנועת שינוי , שהיתה האגף הליברלי של תנועת המחאה שלאחר מלחמת אוקטובר . 1973 בגילגולה המאוחר כד"ש ( עת שפירא כבר פרש ממנה ) תרמה תנועה זו באופן ישיר לחילופי השלטון ב , 1977 כאשר בחרה להצטרף לקואליציה בראשות הליכוד . התבטאויותיו הפוליטיות המפורשות של שפירא בזכות הערכים של
|
|