|
|
עמוד:13
ושלמה דשן , קיבלו את המערכתיות כמסגרת הדיון ברמה המאקרו חברתית אך ביקרו אותה על העדר רגישות ברמה המיקרו חברתית . ברמת המיקרו , כך גרסו , קיימים קונפליקטים רבים המבטאים את קשייהם של אנשים בשר ודם בתהליך הקליטה . ברם קונפליקטים אלה לא נתפסו אצלם כסימני היכר של ניגוד חברתי מהותי , אלא אדרבא , כספיחים מוגבלים ומתוחמים של תהליך קליטה אשר בעיקרו של דבר הוא מוצלח , או אף במנגנוני אינטגראציה " ) שסתום לחץ , " "בית ספר לדמוקרטיה" וכיו"ב ) ( דשן , ; 1986 דשן ושוקד , ;/ 984 שוקד , ; 1967 שוקד ודשן , . ( 1977 דוגמה שנייה היא מתחום הסוציולוגיה הכללית . עבודתם של דן הורוביץ ושל משה ליסק קיבלה אף היא את מסגרת העל המערכתית אך הוסיפה לה ניתוח ברמה נוספת , במקרה זה רמת מרכזי המשנה . מצב הסדר וההסכמה החברתית , שעבור האסכולה המערכתית המקורית היה בגדר הנחת מוצא , הוצג , מן הפרספקטיבה המערכתית המתוקנת , כתולדה של משא ומתן בין מרכז מרכזי לבין מרכזי משנה המאזנים זה את זה . הפריפריה כבר לא הוגדרה בגרורה פאסיבית של המרכז ( ה"חברה" מול ה"חלוץ ( " אלא כבת ברית של המרכז . רוויזיה זו הוצגה בסיפרם של המחברים מיישוב למדינה : יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט כקהילה פוליטית שפורסם ב . 1977 לא יכול היה להיות מועד אירוני יותר להוצאת שיר הלל כזה לתנועת העבודה , שכן עוד טרם יבש עליו הדפוס הוא הפך לקינה על מפלתה ( ר' גם הורוביץ , 1983 ו . ( 1985 התקופה השלישית בתולדות האסכולה המערכתית—שניתן לכנותה תקופת " הפונקציונליזם המבוקר" , nVnn — ( revisited functionalism ) כאמור , לאחר הנפילה ב . 1977 שלב זה מאופיין בתהייה על הכשלון — שמנקודת הראות המערכתית היה בלתי צפוי , או אם היה צפוי בתחושה הרי היה בלתי מובן . תהייה זו הביאה לעתים להתכחשות לנקודת המוצא הראשונית ולחיפוש דרך חדשה . כזה הוא המקרה של החברה הישראלית בתמורותיה , סיפרו של מייסד האסכולה עצמו , ש . נ . אייזנשטאדט , שראה אור בעברית ב . 1989 "אייזנשטאדט המבוגר" מבקר כיום את "אייזנשטאדט הצעיר" אך לא מבלי לחזור על הדפוס הממסדי של צעירותו . גם בגילגול החדש הוא מבטא את רוח התקופה ולא ביקורת עליה . בשנות השמונים המיר אייזנשטאדט אח הפרספקטיבה המערכתית פונקציונליסטית בפרספקטיבה ציוויליזציונית . זהו ניתוח של תרבויות המתמקד בגרעין הערכי שלהן . ישראל מצטיירת כאן כגילום של הציוויליזציה היהודית ; באופן ספציפי יותר , הניגודים שבה אמורים לבטא את המתח הציוויליזציוני , המיוחס ליהדות , שבין אוניברסאליזם לפרטיקולאריזם . רוצה לומר : תנועת העבודה ביטאה את האוניברסאליזם היהודי ואילו הליכוד מייצג את הפרטיקולאריזם היהודי . התמורה שחלה בחברה הישראלית היא המעבר מן העיקרון הראשון לשני . בעוד שמן הפרספקטיבה הקודמת של המחבר הומשגה החברה הישראלית כמערכת התפתחותית , הרי עתה כאילו מוחזרת חברה זו לחיק היהדות ונראית כגילום של תרבות היסטורית מסויימת . במילים אחרות , ההזדהות הקודמת של הסוציולוג עם הישראליות הממלכתית הוחלפה עתה בהזדהות עם רוח היהדות—תקופה תקופה וה"צייטגייסט" שלה . ביטוי מעניין אחר לתיסמונת הנפילה מצוי בעבודתם המשותפת האחרונה של הורוביץ וליסק , מצוקות באוטופיה : ישראל —חברה בעומס יתר , מ . 1990 בבהירות ובשיטתיות האופיינית להם מתארים המחברים את ישראל כמערכת הנוטה להתמוטט בשל עומס יתר של תביעות מצד מערכות המשנה . אך למרות האנציקלופדיות המרשימה של העבודה ותרומתה בסקירה סוציו היסטורית מקיפה של הנושא , הערך המוסף הפרשני שלה אינו
|
|