|
|
עמוד:10
לאומי . הפילוסוף מרטין בובר , ( 1878-1965 ) עמיתו של רופין באירגון ברית שלום , כיהן באוניברסיטה העברית מ 1938 כפרופסור לסוציולוגיה של התרבות . אם כי בובר נחשב כאופוזיציונר לממסד היישובי , אף הוא היה תומך נלהב בהתיישבות הקומונאלית , אליה התייחס כאל אוטופיה מתגשמת . כבר בתקופת היישוב פעלה , אם כן , הסוציולוגיה הישראלית בזיקה לממסד הישראלי המתעצב , וכבר אז התייצבה במשבצת הפוליטית האופיינית לה כל כך —מעט שמאלה מן המרכז ( ר' רופין , 1934 ו ; 1944 / 47 בובר , . ( 1947 כדיסציפלינה בפני עצמה נוסדה הסוציולוגיה הישראלית כאשר נפתחה המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ב . 1948 / 9 בובר כיהן בראשה זמן קצר בלבד ופרש ב . 1950 הלידה המשותפת של המדינה ושל הסוציולוגיה נתנה את אותותיה בדמותה של האחרונה . הסוציולוגיה עוצבה מראשיתה כמכשיר מדינתי , מכשיר שתפקידו לייעץ ולסייע לקובעי המדיניות . המושלים קראו את המומחים לדגל והללו התייצבו . שלוש סיבות היו להתייצבות בלתי מסוייגת זו . סיבה אחת היתה האינטרסים הקבוצתיים של הסוציולוגים . תמורת התגייסותם למאמץ המדינתי המירה המדינה את היחס המזלזל של תנועת העבודה למגדל השן ביוקרה ובתמיכה תקציבית . סיבה שנייה היתה מקצועית . תחת שרביטו של רופין היתה האוריינטציה של הסוציולוגיה אתנו דרוויניסטית , ותחת זה של בובר רומנטית הומניסטית . בשנות החמישים , לעומת זאת , היא החלה לסגל לעצמה תדמית של מדע אמפירי אנליטי , ותוך כך אף העתיקה את דגמי ההתייחסות שלה ממרכז אירופה לארצות הברית . כמדע היא שאפה להתבסס על נתונים ולהיות יישומית , שתי שאיפות שלסיפוקן היתה המדינה יכולה לסייע ביד נדיבה . אך בעיקרו של דבר התייצבו הסוציולוגים לשירות המדינה משום הזדהותם האידיאולוגית , ואף קירבתם החברתית והרגשית , למדינה החדשה ולהנהגתה , שנתפסו ואף הציגו עצמם , כמממשי חלום הדורות של העם היהודי . אופוריה זו , מובנת כשלעצמה , היתה למכשלה על דרך ההתפתחות של סוציולוגיה ביקורתית בישראל ( על האינטלקטואלים והמדינה ר' קרן , ; 1989 ר' גם הר אבן , . ( 1987 הסוציולוגיה שהתפתחה באוניברסיטה העברית בראשית שנות החמישים היתה רוויה באידיאולוגיה השלטת של מקומה וזמנה : הציונות בנוסח הממלכתי . הממלכתיות היא , כידוע , הגישה הבן גוריונית אשר ראתה במרינה את מוקד הסמכות המוסדית וההשראה המוסרית של הקהילה והאומה , ואשר הכפיפה את תנועת העבודה ואת התנועה הציונית למסגרת התיפקודית והרעיונית שהמדינה עצמה היא מוקדה . מבחינת האוריינטציה שלה עוצבה הסוציולוגיה הממסדית על ירי הציונות הממלכתית של שנות החמישים . כמסגרת תיאורטית היא אימצה את הפרדיגמה הפונקציונאל סטרוקטוראליסטית האמריקנית , או המערכתית , מבית היוצר של טלקוט פארסונס . ( Parsons , 1951 ) מסגרת זו הלמה את האוריינטציה הממלכתית משום שהיא מדמה את החברה ל"מערכת" בעלת לכידות תרבותית אידיאולוגית ובעלת חלוקה מבנית תיפקודית , מערכת שתפקידה הוא שימור הקיום העצמי בתוך הסביבה החיצונית לה . השלטון הפוליטי ניראה מפריזמה זו כהנהלה הממונה על התוויית יעדי האירגון , גיוס המשאבים וביצוע המטלות ( ולא , למשל , כגוף אינטרסנטי המעצב את החברה על פי צרכיו השלטוניים , או על פי האינטרסים או התפיסות של חבריו . ( גישה זו הלמה אף את תהליך הממלכתיות שעבר על תנועת העבודה עצמה , משום שהיא מדמה את השינוי החברתי לתהליך של התפתחות מגרעין קטן , פשוט ומלוכד לחברה גדולה , מבודלת ומורכבת . שני הדימויים
|
|