|
|
עמוד:10
ההומור , אפילו בזמן כישלון . שכן הוא אינו מוותר ונאחז בתקווה כי זכותם של אנשים לאושר ולאהבה היא בת מימוש ; כי אם רק מתעקשים ומתנסים בכל הטעויות והתסבוכות הטרגיוה קומיות , מגיעים למקום שבו אנשים יכולים להיות נאמנים לעצמם ובו בזמן מעורים בעולם - ללא מצוקות הייאוש והבדידות , ללא המגבלות המקובלות וללא האילוף העצמי היוצר עיוותים מגוחכים . הגישה הזאת תקפה היום ממש כפי שהיתה לפני 35 שנים , כאשר הלהקה של תיאטרון המחול של וופרטל יצאה למסע החקירה עם הכוריאוגרפית שלה . למעשה , דבר מעוצמתן הרגשית וישירותן הגופנית של היצירות , שפינה באוש שחזרה כל העת בצד ההפקות החדשות , לא אבד . שפתן נותרה רדיקלית , וגישתן - חפה מאידיאולוגיה . הן מציעות מודל של התפתחות אישית שאינה מימוש עצמי אגוצנטרי או לחילופין , הצעה לתיקון עולם . אי אפשר להפריז בערכו של מודל כזה בעידן של תנועת הגירה עולמית ופסילת תרבותם של אחרים . לא זו בלבד שהוא מוכיח כי יש לריקוד שפה משלו לביטוי הפוליטי והחברתי , הוא גם מציג אה היחיד כנקודת המוצא של כיוונו החברתי ומציב אותו ביחס פתוח וגמיש כלפי הזולת . ולשם כך לא נדרשים לו מחוך אידיאולוגי וציוויים דוגמטיים . כל שנחוץ לו זו עקשנות בלתי נלאית לגלות מה בהתנהגותנו היום יומית מקרב אותנו זה לזה ומה מרחיק אותנו זה מזה . העובדה שגם מקץ כל כך הרבה שנים חקירה מתמשכת זו של הכמיהות האנושיות מניבה כל העת ממצאים חדשים , מרתקים ובה במידה מטרידים , מאשרת לכשעצמה את חשיבותה . בכל פעם מחדש היא מחזירה את הצופה לנקודה של יצירתיות רציפה , המאפשרת לו לחוות שוב את העולם כאילו הוא רואה אותו לראשונה . ובעולם זה , אפשר לקבל החלטות שיהיה בהן , יש לקוות , לשפר את הדברים . ספר זה , שנהגה כמונוגרפיה המוקדשת למכלול יצירות , מתחקה אחר
|
|