|
|
עמוד:8
אלא שהמסורות האלה , מקורות התרבות העברית , ספוגות ברעיונות דתיים עד לשד עצמותיהן . ייתכן שענברי מתקשה להזדהות עם הכיוון הזה ; בדיוק כמו הסופרים הצעירים שנגדם הוא יוצא בשצף קצף , ה"שפה " הזאת זרה לו ; על כן הוא מעדיף להציב במרכז סוגה ספרותית ולהתעלם מתכניה . נראה כי לשיטתו , סיפורת "עברית " המיוסדת על תפישות נוצריות או אליליות היא "עברית" יותר מספרים בז'אנר אחר הספוגים ברעיונות תשתית עבריים , כמו ישעיהו , ירמיהו ואיוב , ויותר מיצירה פסיכולוגיסטית רבת מלל ומעוטת פעולה כמו טוביה החולב . לאמיתו של דבר , מי שאינו יכול או אינו רוצה לקבל את המקורות היהודיים במלואם , על עולמם האינטלקטואלי והרגשי , ועם זאת אינו חפץ להשליכם , יכול ללמוד ולהבין גם מה שאינו מקובל עליו ואז להפנים כחלק מתרבותו רק חלק מן המכלול . גם סלקציה פוגעת ברוחה של תרבות , אך היא משתדלת להימנע מסילוף ; הפתרון שבחר ענברי - לבחור אלמנט אחד החביב עליו , להציגו במרכז ולהתעלם מחשיבותם של אחרים , בולטים יותר ודומיננטיים יותר - איננו פתרון מוצלח במיוחד , והוא מחייב הרבה אקרובטיקה אינטלקטואלית מאולצת . רות לנדאו ירושלים אסף ענברי משיב : מכתבם של פרופ ' גולדמן ופרופ ' פאטון מכיל שלוש טענות בגנות מסתי " לקראת ספרות עברית . " ( א ) הניגוד בין הסיפורת המקראית לבין הספרות ההודית העתיקה , שעליו הצבעתי , הוא ניגוד מופרך לדעתם , משום שהספרות ההודית הייתה נראטיבית לא פחות מהתנ '' ך ; ( ב ) התעלמתי , לטענתם , מזיקתו של התנ"ך לספרות המסופוטמית ; ( ג ) הניגוד שתיארתי בין הפואטיקה של עגנון לפואטיקה של ברנר מופרך אף הוא לדעתם , משום שברנר ועגנון היו חברים טובים , משום שברנר היה ציוני , ומשום שעגנון , שאותו הגדרתי כבעל פואטיקה עברית , העיד על עצמו שהושפע בין השאר מהומרוס . באשר לטענה הראשונה : הספרות ההודית העתיקה הייתה כולה שירה , החל בוודוח ובא 1 פנישד 1 ת וכלה באפוסים - המהבהרטה והראםאיא . ™ מבחינה מבנית וצלילית , יצירות אלו הן שירה לכל דבר . הן מתנגנות במשקל קבוע ( המחושב על פי תנועות קצרות וארוכות ) ובבתי שיר סדורים ( שלוקות . ( הברהמינים זימרו אותן . העובדה שחלקן מספרות סיפורים , אינה רלוונטית לטענה המועלית במסתי . לא טענתי שהן אינן נראטיביות , אלא שהן אינן פרוזה . שירה יכולה להיות נראטיבית , כשם שהיא יכולה להיות פילוסופית או פולחנית - והשירה ההודית אכן הייתה כל הדברים הללו גם יחד . אבל אין פירושו של דבר שהיא הייתה פרוזה . האפיקה ההודית , כמו האפיקה השומרית או ההומרית , הייתה שירת עלילה . מכל הטקסטים הנראטיביים של העת העתיקה , התנ " ך - בחלקיו הנראטיביים - הוא הטקסט היחיד המגולל את סיפורו בפרוזה , ללא ריתמוס שירי או חלוקה לבתים . וזה איננו הניגוד המהותי היחיד בין התנ " ך לבין הקלאסיקה ההודית . קחו , למשל , את דמות המספר , שעליה הרחבתי את הדיבור במסתי . קשה לחשוב על
|
|