|
|
עמוד:4
טקסטים הודיים , שלא נוכל להזכיר אלא כמה מהם . האפוסים ההודיים ראמאיא [ ה ומהכהרטה ( שאורכם פי עשרה מאורך התנ " ך ) מספרים את סיפור עלילותיהם ומעשיהם של בתי מלוכה ומלכים ; הטקסט ההודי ארתססטרה מתאר את עולם הפוליטיקה והביורוקרטיה של הודו העתיקה . כל היצירות האלה הן יצירות קלאסיות בספרות ההודית ; ראוי שענברי יקרא אותן לפני שיצהיר על ייחודה של הספרות העברית . אכן יש דמיון מרתק בין הפואטיקה המקראית ובין המקבילות הלא מקראיות שלה , והיום תלמידים במחלקות לספרות השוואתית ולמדע הדתות חוקרים אותו . הדמיון הוא ביחס בין סיפור לפילוסופיה ( שלשניהם נוכחות רבת עוצמה בספרות העולם העתיק ;( בתפקיד של אטימולוגיות ומשחקי מילים ; בתפקיד של שושלות וייחוס משפחתי ; וכדומה . נושאי חתך אלו אינם הרעיונות הכוללניים המטעים שענברי מתעניין בהם ; יסודם בקריאה זהירה , מבוססת מבחינה בלשנית , בטקסטים של תרבויות אחרות . ומה בנוגע לטקסטים הקרובים למקרא יותר מן הטקסטים של הודו או יוון ? טענתו של ענברי בדבר הסיפורים הפגניים ( כלומר בדבר העדרם ) סותרת בלא יסוד את הממצאים של מאתיים השנים האחרונות של חקר תולדות המקרא . וביתר דיוק , היא מתעלמת מזיקתו של המקרא לתרבויות המזרח הקדום - ובייחוד למסורות הטקסטו אליות והסיפוריות של תרבויות שכנות . קביעתו של ענברי ש " טקסטים פגניים " עוסקים ביחיד , אבל התנ"ך עוסק בהתחדשותה החומרית והרוחנית של הישות המדינית היהודית בארץ ישראל , יכולה להיות נכונה רק אם מתעלמים לגמרי מן הזיקות שבין המקרא ובין הספרויות האחרות של המזרח הקדום . ואולם מורכבותו וגדולתו של הסיפור המקראי המגוון ורב הפנים , נעוצה בכך שלמרות שהמשותף לו ולספרויות " פגניות " אחרות במזרח הקדום רב כל כך , אין בכך כדי לפגום בטהרתו . ספרות המקרא אינה חייבת להיות עשויה מקשה אחת כדי להיות רבת עוצמה . ההטפה לגאווה לאומית יהודית ולשיקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל , האזהרה מפני "הלניזם" וניהיליזם , אינה אלא תכונה אחת מני רבות של הספרות המקראית . אבל מאמרו של ענברי נוגע יותר לספרות הישראלית בת זמננו ומוטב לפנות כעת לתקופה זו . ענברי מבחין ב " קדרות שהשתלטה על הספרות הישראלית לאחר 967 ו" ( קביעה שתדהים את קהל הקוראים הגדול מאוד של הסיפורת העברית בת זמננו , ( תולה אותה בעליית "השמאל החדש , " במרד הסטודנטים , במהפכה המינית ובגל המחאה נגד מלחמת וייטנם , וקורא לשיבה למה שהוא מתאר כ " סיפורת הפעולה ההיסטורית לאומית של התנ " ך . " הסופר היחיד החומק מביקורתו של ענברי ומשמש כמדומה מופת לסיפורת הפעולה הלאומית המקראית הזאת , הוא ש"י עגנון . לדברי ענברי , עגנון היה הסופר היחיד מבין הכותבים בשפה העברית במאה העשרים שיצר משהו שראוי לכנותו "ספרות עברית . " עגנון עומד בתקני הטוהר של ענברי כי שימושו בלשון הוא שימוש "סגור , פרטיקולרי , המנוגד לתקשורתיות האוניברסלית שאליה חותרת הסיפורת האמנותית ,
|
|