|
|
עמוד:4
מושמעות בשנים האחרונות כמעט מדי יום , דוגמת דבריו של הסוציולוג עת אלמוג , אשר פרסם מאמר בעיתון הארץ 29 ) בדצמבר , 995 ו ) שבו בירך על " דעיכת פולחן הלאום והמולדת הציוני ;" או כמו ההצעות לשינוי ההמנון הלאומי הצצות באופן קבוע למדי , החל מהצעות "צוות מאה הימים " של שמעון פרס לקראת בחירות 1996 ( הארץ , 29 במאי , ( 1998 ועד דבריה של מבקרת המדינה לשעבר , מרים בן פורת ( םעריב , 27 במאי , 998 ו ;( או התבטאותו של איש תנועת " הקשת הדמוקרטית המזרחית " יוסי יונה , המציע בפשטות בגיליון האחרון של כתב העת אלפיים , כי ישראל תהפוך למדינה דו לאומית . יש , כמדומה , אמת בטענה לפיה תם עידן . אך טועים הן המבכים והן המשבחים בקביעתם כי נטישת הישראליות הישנה כאידיאל מנחה פירושה נטישת הייחודיות הישראלית לטובת השבטיות , והאידיאלים לטובת ה " נורמליות . " מבט מקיף יותר אף מביא למסקנה הפוכה : השינויים בחברה הישראלית אינם מסמנים אלא את תחילתו של שלב נוסף בהתגבשות הזהות הלאומית , על כמה שכבר היו בעבר , שלב שבו הייחודיות של הישראלים עשויה להיות חסונה מאי פעם . כיום , ניתן אולי לומר , נולדים דווקא הישראלים הראשונים . בר היו דורות רבים של ציונים וישראלים שציפו לראות את האופי הלאומי *^ J החדש מתעצב סופית בצלמם . החלוצים בתחילת המאה , הפלמ " חניקים בימי הקמת המדינה וה " בלייזרים" של שמעון פרס באמצע שנות השמונים מספקים שלוש דוגמאות מני רבות . כל אחת מהקבוצות האלה טענה בזמן מן הזמנים כי היא זו שמעצבת את החברה הישראלית המגובשת , הסופית . אך בכל פעם בא גל חדש של עלייה או שינוי תרבותי ( ולעתים שניהם ) והוסיף מרכיב נוסף לכור המצרף הישראלי , ועשה את תרכובתו מורכבת יותר , משונה ויחידה במינה . אף שאותם החלוצים , הפלמ " חניקים , ואפילו ה " בלייזרים " נהנו מתקופה כזו או אחרת של הגמוניה תרבותית ופוליטית , תפישותיהם מעולם לא התנחלו דרך קבע בלבבות של רוב יושבי הארץ . לכן , מטבע הדברים , גם ההגמוניה שלהם הייתה רק זמנית : כך , העליות מפולין ומגרמניה בשנות השלושים והארבעים עשו את החזון של ישראל כחברה חלוצית חקלאית לחלום באספמיה ; העלייה ההמונית מארצות המזרח לאחר קום המדינה מוטטה את הניסיון לבסס את ישראל על ערכי הפלמ " ח ; קליטת העליות מרוסיה ומאתיופיה בעשור האחרון ריסקה שוב את השאיפה ל"נורמליזציה " של ישראל כפניה בשנת . 1986
|
|