|
|
עמוד:11
והחילוניות , אנו נחשפים לסביבות ה " מסוכנות " ביותר ונותרים ציונים ודתיים כבעבר , יופי לנו . דומה שהרבנים מעדיפים לשכוח כי כשהוקמו המכינות התורניות הראשונות לצה " ל לפני כשמונה שנים , הממסד הרבני , רובו ככולו , יצא נגדן חוצץ וטען בעוז כי ה " הסדר " טוב דיו ואין סיבה לבחור דתי להתגייס לצבא רגיל . זה נחשב כמובן " מסוכן . " אבל הנוער הדתי הצביע ברגליים . היובש הרוחני והניתוק בין הדת למדינה הולידו צורך אדיר להתגייס ולשרת בטופ שבטופ . בשעה שאצל בני גילם בקיבוץ ובמושב הופיעו סימנים ראשונים של ירידה במוטיבציה הצבאית , עלתה זו ופרחה אצל הצעירים הדתיים , כפיצוי חלקי להרגשת אי השייכות שנוצרה בשנים של דיכוי וסירוס כל יצר רוחני ואמנותי על ידי בתי הספר הדתיים והישיבות . היום , בכל אשר תפנה , תגלה קצינים דתיים הנתמכים ומעודדים על ידי הממסד הרבני . הרבנות הציונית ראתה את ההצלחה ומיד אימצה אותה אל לבה ונתנה לה הכשר . הכשר זה לא נבע מפלורליזם פתאומי או ממחשבה אמיתית על עתידן של הציונות והמדינה : זו היתה פשוט הכרה במציאות שהתגלתה כמוצלחת למדי . המציאות הצבאית הזו מרעננת את נפש הנוער הדתי וגורמת לו לבטא בכל עוז את יכולותיו החברתיות , השוות ליכולות חברו החילוני ליחידה . החלל הרוחני נסתם באופן זמני בגוש חומר צבאי שעצם ההתגברות עליו נראית כיום מאתגרת ומספקת . אבל זהו פתרון זמני , פתרון קל ולא מספק . במוקדם או במאוחר יבינו גם בחורינו כי הצבא אינו מטרה כשלעצמו , כי אין אפשרות לבנות מדינה רק על יסודות של ביטחון והגנה על המולדת , כי דרוש בירור אמיתי ונוקב של השאלה "מה אנחנו עושים פה " ? בירור שאינו יכול להישאר בימה של פסקי הלכה או מאמרים מצהיבים שנכתבו לפני כשמונים שנה . ההצהרה השחצנית כאילו הציונות הדתית פועלת ונושמת בכל תחומי החיים היא רק אחיזת עיניים והונאה עצמית . החשיפה של הציבור היא לצד הקל של המציאות , לפן החומרי , השווה לכל נפש , לא לצד הרוחני , המסובך , הקשה , המעמיד תביעות גבוהות . ירצו אנשי הציונות הדתית להוכיח מצוינות רוחנית ? בבקשה . יכתבו ספרים , יפרסמו מאמרים , יביימו , ילחינו , יעשו משהו רוחני , לפחות משהו . עינינו הרואות כי לא נכתבה אף לא יצירה רוחנית רעננה ומקורית אחת בחמישים השנים האחרונות , יצירה ששורשיה נעוצים בדת או שיוצרה הוא אדם בעל שיעור קומה תורני . נכתבו רק עדכונים והגהות , הוצאות מפוארות ומנוקדות כאלה ואחרות , לעיסה חוזרת של הדברים הקיימים . שום דבר חדש . כלום . חרף העובדה שאנשים דתיים היו מדרך הטבע צריכים להיות חוד החנית של העשייה הרוחנית , מקושרים לעולמות עליונים , בפועל יש רק נסיגה והתגמדות של עוז הרוח . הרבנים אינם אנשי הרוח של הציונות הדתית למרות שהם מתיימרים להיות כאלו . הם אנשי ההלכה והפשרה , אנשי הדת והממסד . חשיבתם היא דוגמטית וגלותית ; הם אינם מעלים על דעתם צורך באמנים , בציירים ובסופרים , ולכן הציונות הדתית מצויה כיום במשבר עמוק לא פחות מהציונות החילונית . עדיין יש הבדל , כי הביטוי המובהק ביותר לבעיה , ירידת המוטיבציה , פסח על הציונות הדתית - שעדיין לא השכילה לברר לעצמה מדוע היא עושה את מעשיה ועדיין
|
|