|
|
עמוד:7
ה ק ד מ ה הכלל של "דינא דמלכותא דינא" היווה במשך דורות את היסוד ההלכתי לקבלת חוקי השלטון הלא יהודי . אולם , עקרון הציות הוגבל , כך שהלכה למעשה ההכרה בשלטון הלא יהודי היתה מצומצמת למדי . לאמור , המסורת הפוליטית היוותה בסיס לגישה צייתנית מחד גיסא , אך פתחה פתח לאי הכרה בחוקים , במקרים כשתנאי יסוד מסויימים לא נתמלאו , מאידך גיסא . גם המחתרות היהודיות בתקופת המנדט המשיכו להתלבט בבעיית הציות למוסדות שלטוניים , הן של הנהגת הישוב והן של ממשלת המנדט . הלגיטימיות של השלטון הבריטי בארץ ישראל היתה אחת מנקודות המחלוקת בין ההגנה לבין האצ"ל והלח"י . שלוש התנועות , אשר ראו את עצמן ממשיכות נאמנות של המסורת הפוליטית היהודית , נקטו אמצעים שונים , כגון ציטוט קטעי תפילה , פסוקים , הלכות והסתמכות על פרשיות בתולדות ישראל , כדי לשכנע את הציבור הרחב וחברי השורה בצדקת דרכן . הפנייה למקורות היהודיים היתה חלק מנסיון ליצור מיתוס של מחשבה פוליטית , שיעמוד לשרות המחתרת . במרי ומסורת מנתחת המחברת בדרך מקורית את הקו המשותף ואת המאמץ הרב שהושקע על ידי התנועות השונות בהנחלת המיתוס — בטכסים , בסמלים , בכתב ובעל פה . בצדק מודגש בספר כי הרלבנטיות למסורת היתה פוליטית בלבד , תוך דחיית המשמעות הדתית וההלכתית . אף היהדות הדתית על זרמיה השונים , אותה בוחן הספר בהרחבה , העדיפה להציג פרשנות חדשה לאותה מסורת , כאשר כל תנועה הולכת בדרך משלה . אמנם פרשנות זאת היתה קרובה אל המקורות , אך נמנעה מפסיקה הלכתית ממש , בנושאים הללו . העולה מכאן , כי גם עמדת הציבור הדתי לגבי המחתרות , הטרור , והלגיטימציה של השלטון לא נבעה משיקולים הלכתיים טהורים , אלא היתה פועל יוצא של השקפה פוליטית . בכך מצטרף הספר מרי ומסורת אל שורת המחקרים הדנים במחתרות היהודיות בארץ ישראל , תוך הארת היבט בלתי מוכר של פעילותן .
|
|