|
|
עמוד:10
העיקריים להיווצרותן של שתי הרעות החולות המרכזיות בהוראת ההיסטוריה במערכת החינוך הממלכתית בימינו : התערבותם המתמדת של הפקידים הבכירים הממונים על הוראת המקצוע בסוגי הנושאים שיילמדו , בהיקפם ובאופיו של הידע אשר על התלמיד לדעת ; ודרכי הוראה שאינן מקדמות חשיבה מקורית ומורכבת , אלא רק שינון טכני ומאובן של מידע המנותק מהקשרו ההיסטורי והאקטואלי . אם שני המאמרים אשר תוארו לעיל מציגים ביקורת נוקבת על הפרקטיקה החינוכית הנהוגה , הרי שמאמרו של חוקר החינוך בועז צבר מזהיר מפני ביקורת קיצונית מדי - כזו שעל יומרותיה לתרום לתיקון העולם הופכת לא רלוונטית בעליל . צבר מתמקד בהגות החינוכית עם הקצה הרדיקלי הפוסטמודרני של אסכולת הפדגוגיה הביקורתית . הוא מציג שורה בעיות המאפיינות אותה : החל בראיית התודעה והשיח כחזות הכל , עבור בכתיבה מעורפלת מהפשטת יתר וכלה בדרישה לבטל את עקרון הסמכות באופן גורף . צבר טוען כי להוגים דוגמת פאולו פריירה המציגים מחויבות בלתי מתפשרת לפעול לשינוי התנאים הפוליטיים , הכלכליים והתרבותיים אשר הפרקסיס החינוכי מתנהל במסגרתם , ההוגים הפוסטמודרניים הקיצוניים ויתרו על האפשרות להציג חלופות פדגוגיות בנות קיימא ובחרו להסתפק בהשמעת ביקורת תיאורטית גורפת . ביקורת זו מצטיינת בפירוק אך מבטלת כל אפשרות לבנייה , ואין לה כל עניין "להתלכלך" בחיי היום יום של בית הספר . המשותף במאמריהם של צבר , של צוקרמן והולצמן ושל נווה וורד הוא ההצבעה על משמעויות פוליטיות מגוונות הטמונות בפעולות אשר נעשות בשדה החינוך . צבר טוען שהאופי והמוגזם של הביקורת הפוסטמודרניסטית מאפשר לגורמים מדכאים להמשיך לפעול מפריע בזירה החינוכית ; צוקרמן והולצמן מקשרים בין תפישה לשונית אידיאולוגית לבין הידרדרותו של מקצוע התנ"ך ; ואילו נווה וורד מראים כיצד הניסיון להכתיב מלמעלה לימוד א פוליטי מעקר אותו ממשמעות . מאמרו של ההיסטוריון עמוס הופמן מראה שהקשרים בין פוליטיקה לבין חינוך אינם חדשים , אלא באו לידי ביטוי בכתיבה על אודות חינוך במאה , 18-ה כלומר עוד בטרם קיבלה על עצמה המדינה המודרנית את האחריות למתן להמונים . הופמן מראה כי בעידן הנאורות שורה ארוכה של הוגים אירופים האמינו בכוחו החינוך לעצב אזרח אשר יהיה צייתן , מנומס ומודע לחובותיו הפרטיים והציבוריים . ברקע עמד החשש מפני מהפכה שיחוללו בני השכבות הנמוכות ; לפיכך עבורם פחות משנועד לשפר את רמת ההשכלה והעידון התרבותי , מטרתו הייתה לשמור על יציבות חברתית — כפי שמנסח זאת הופמן , להביא ל"הפנמת החוק באמצעים לא . "אלימים רוסו , אולי החשוב שבחוגים החינוכיים של המאה , 18-ה ניסח רעיון זה באופן שונה מעט . לדעתו , הבקרה שמאפשרת עבודת המחנך הייתה הדרך היחידה אשר יכולה לגרום לילד — המותנה על ידי הטבע — להיות בהדרגה לאזרח המונחה על ידי המידה הטובה החברתית . הופמן טוען כי זו של הנאורות היא אשר אפשרה למדינה הלאומית והתעשייתית , שקמה במאה 19-ה במהלך המאה , 20-ה לראות בחינוך כלי מרכזי לפיקוח פוליטי וחברתי .
|
|