|
|
עמוד:235
יש הסוברים שהבדל מהותי זה יסודו בהבדל בין שתי שיטות המשפט : מחד גיסא , שיטת משפט חילונית , המעמידה את האדם כערך העליון , ומאידך גיסא , שיטת משפט דתית , המעמידה את האלוהים כערך העליון . אם האדם הוא הערך העליון , הרי שהוא בעל זכויות , ותפקיד המשפט אינו אלא לאזן בין זכויותיהם המתנגשות זו בזו של בני החברה > הן של הפרטים בינם לבין עצמם והן של הפרט מול השלטון . ( לעומת זאת , אם האלוהים הוא הערך העליון , הרי שאין האדם תובע לעצמו זכויות , אלא הוא נדרש לעבוד את האלוהים ולקיים את מצוותיו ( אם כי , מאחר שנורמות דתיות עשויות בהחלט להתנגש אלה באלה , גם כאן נדרש איזון ביניהן . ( אמת , נכון הדבר , במקורות היהודיים האדם נתפס בראש ובראשונה כבעל חובות . כך , למשל , הדבר הראשון שהתוודע אליו האדם הראשון בגן עדן היה הכרת חובתו בעולמו : "ויניחהו בגן עדן לעברה . "ולשמרה ולא זו בלבד , אלא שבמקורות חז"ל , המושג " זכויות" אין משמעו , "Rights" כמשמעו בשיח המשפטי המודרני , אלא "Merits" או "Good ראו כהן המשפט , שם , בע' : 513 "המקרא אינו מכיר 'זכות' בכלל ; ובתלמוד 'זכות' משמש במשמעויות שונות , ואף לא אחת מהן המשמעות המשפטית המודרנית ... 'זכות' כמשמעותו כיום מופיעה , ככל הנראה , בראשונה אצל הרמב"ם : 'אין אתה בעל זכות בבית זה יותר ממני' ( הלכות שכירות ו , ט " . < ככלל , צדק ח '' ה כהן ברישא של דבריו , אך לא בסיפא . כבר בתלמוד הבבלי מופיע המושג "זכות" כמשמעו ברמב"ם לפחות פעם אחת בעניין '' זכות '' האב בדמי ההענקה שמקבלת בתו המשתחררת בתום תקופת עבדותה ( ראו קידושין טז ע '' ב . < זאת ועוד , מושג זה יש לו ביטוי כבר במשנה , האומרת : "האב זכא בבתו בקדושיה" ( כתובות ד , ד ) ( ההדגשות במקורות המשפט העברי מכאן ואילך הם שלי - מ' . ( 'ו אולם בהקשר של "זכויות אדם , '' משמעות המושג "זכות" רחבה הרבה יותר מאשר זכות קניינית או זכות אובליגטורית , שכן הוא מציין מה שמגיע לאדם בדין מעצם היותו אדם . אין להסיק מן הדברים הנאמרים כאן שמהותו של המושג "זכויות אדם '' זר למשפט העברי . אומנם , מקורות ישראל לא ניסחו מושג מופשט של , "זכויות אדם" אך ממכלול המקורות עולה בבירור שהכירו בו למעשה , כאשר הניחו במובלע שמה שאינו בגדר חובה או איסור הרי הוא בגדר דבר הרשות ( בלשון ימינו : זכות , חירות , ( שאין לפגוע בו אלא מכוח מקור נורמטיבי ובהתאם לכללים מוגדרים . הלוא מושכל ראשון הוא במתודולוגיה התלמודית וההלכתית שהכל בחזקת מותר אלא אם כן נמצא מקור נורמטיבי המורה את ההיפך ( ראו משנה , ידים ד , ג , ותפארת ישראל , שם , אות כז , ( ומכאן לשאלה השגורה כל כך בתלמוד : "מנא הני מילי ''? כלומר , מהו המקור הנורמטיבי לאיסור זה או לחובה זו ? ואין כאן המקום להאריך . זאת ועוד , מגמת מערכת התורה והמצוות המגבילה והמכוונת את התנהגות האדם אינה דיכויו של האדם
|
|