|
|
עמוד:268
שמונה שעות עד שתים עשרה שעות ביום . אבל צריך להודות שתקנות אלה חלו במיוחד על מורים , ומגמתן היתה הגנה על איכות ההוראה יותר מהגנה על רווחת העובד . ( ג ) בטיחות וגיחות בעבודה אחריותו של המעביד לבטיחותו של העובד יסודה במשפט העברי , בראש ובראשונה , בעקרונות כלליים בדבר חובתו של ארם לדאוג לבטיחותם של כל מי שהוא בא עמם במגע , ובפרט אלה הנמצאים ברשותו , בין שהם עובדיו ובין שאינם עובדיו . המקרא אומר ; "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך , ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו " . והוא הדין בכל דבר המסכן את הזולת , כדברי הרמב"ם : "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה , וראוי שיכשל בו אדם וימות ... וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות , מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה " . נוסף על כך עסקו חכמי המשפט העברי כבר בימים קדומים בהוראות מיוחדות הנוגעות בחובת הזהירות המוטלת על המעביד לבל ייגרם נזק לעובדו . על פי דרכם הקזואיסטית האופיינית , הם עשו זאת תוך ציון מקרים מיוחדים . אולם מקרים אלה לא ללמד על עצמם בלבד יצאו , אלא ללמד על הכלל כולו יצאו . כך , למשל , קבעו חכמים את המשקל המרבי שמותר להעמיס על כתפיו של הסבל . 150 עוד קבעו חכמים שאם העמיס המעביד על כתפיו של הסבל משקל עודף , וניזוק הסבל , המעביד נושא באחריות לפציעתו , ועליו לפצותו על נזקו . זאת ועוד , העובד זכאי גם לתבוע תוספת שכר בגין תוספת המאמץ שנדרשה ממנו . ואף כשהמעביד נוקט את כל כללי הזהירות , יש מקצועות שטמונה בהם סכנה מעצם טבעם , ושאלה היא : האם מותר לעובד לעסוק במקצועות אלה כל עיקר ? גישת המשפט העברי היא שאם הסכנה סבירה ומקובלת , אין לאסור את העיסוק במקצוע זה . כך עולה כבדרך אגב מדברי חכמי התלמוד על הפסוק המזהיר מפני איסור הלנת שכר , שנדון בו להלן : "ביומו תתן שכרו , ולא תבוא עליו [ קרי , על העובד ] השמש [ קרי , ועדיין לא קיבל את שכר יומו , [ כי עני 147 לתקנות אלה ראו ש' ורהפטיג דיני עבודה במשפט העברי > תשמ"ב < 148 . 491-490 דברים כב , ח . 149 רמב"ם , הלכות רוצח ושמירת הנפש , פרק יא , הלכה ד . ליישום עקרונות כלליים אלה ביחסי עובד-מעביד ראו שו '' ת משפטי עוזיאל , חלק ד , חו"מ , סימן מג . 150 ראו תוספתא , בבא מציעא ז , י . 151 ורהפטיג , לעיל הערה , 147 בע' . 932-929 , 508-504
|
|