|
|
עמוד:12
במתח שבין הטבעי–האוניברסלי לתרבותי–המקומי ; ואילו השלישי עיקרו אתי והשתמעויותיו פוליטיות , והוא סב סביב הברירה שבין נרקיס לבין אקו ; בין מורשת ההשתקפות לבין אידיאת ההדהוד , וכן סביב הניגוד שבין אמנות בשירות המשטר לבין האמנות אשר הנה בת–חורין להיענות לקולות אחרים . ביחס לכל אחד מן הצירים הללו ננוע בין המגמה התרבותית הכללית לבין שלבי הכינון המוזיקליים , תוך הרחבת היריעה מעבר למה שמתגלה בשיטי חיבורו של רוסו וביניהם . ב . טענתו של רוסו לגבי קדימות ההבעה הפיגורטיבית על פני ההבעה המילולית לא הייתה יוצאת דופן בתקופתו . קדמו לו בכך הוגים כלורד וורברטון האנגלי ודידרו הצרפתי , שטענו כי צורת הביטוי הקדמונית הייתה ביסודה ציורית . אלא שרוסו מחבר טענה זאת לממד הרגשי של הביטוי הפרימורדיאלי : כשם שהמניעים הראשונים שגרמו לאדם לדבר היו הרגשות , כך היו ביטוייו הראשונים ציורים של המחשבה . הלשון המושאלת הייתה הראשונה להיוולד , והמובן כפשוטו בא אחרון . לא קראו לדברים בשמם האמיתי אלא כאשר ראו אותם בצורתם האמיתית . תחילה דיברו [ בני האדם ] בלשון שירה , ולא עלה בדעתם להגיין אלא זמן רב אחר כך . טענה זו , אשר כמותה תימצא לימים במסתו הידועה של ביאליק " גילוי וכיסוי , "בלשון קושרת את הצורך בתקשורת קולית , מוזיקלית–דיבורית , עם השפע הרגשי של סובייקט המבקש דרכים לסימונו הנהיר של שפע זה בעיני הזולת הקרוב . בעוד שמידע תועלתי , כזה המצוי אצל בעלי חיים חברתיים , ניתן להעברה באמצעות הצבעה ישירה על האובייקט הנצרך , לא כן ההבעה
|
|