|
|
עמוד:11
והמדיניים ולא כל שכן על חיי התרבות , ואילו השליטים הארציים ניסו להגביל התערבות זו ככל שיכלו . עם זאת יש להדגיש , הן לשם הבנה נכונה של תופעת החילוניות האירופית , והן לשם הבנה נכונה של הסתבכות הגישות לתופעת החילוניות בעם היהודי , כי הרשות החילונית והרשות הדתית הכירו בזכויותיה ובסמכויותיה של זו . הכנסיה אמנם ראתה עצמה נעלה על המדינה , והעצמאות של ספירת החיים הארצית נראתה בעיניה תוצאה מחוייבת של מצב החטא , שהאנושות שרויה בו . אולם עד שהאנושות תגאל מחטאה תהיה הרשות הארצית , המלכות המנהיגה את האדם בחייו הטבעיים , החומריים , הכרחית . הכנסיה איננה יכולה להיות אחראית במישרין על התחום הארצי . היא מקימה מעליו , בעזרת השלטון הארצי , ספירה של מציאות רוחנית על ארצית , רמז ל"מלכות שמים" העתידה להתגלות בקץ הימים . הכנסיה העניקה , איפוא , תוקף לשלטון הארצי ועם זאת נשענה עליו והשתמשה בו כדי להבטיח את אחיזתה בהמון העם ואף את התפשטותה . תופעת החילוניות מעוגנת בחלוקת רשויות זו , ונמשכה מן המאבק הנפתל ביניהן . תחילתה במובן של הזמן החדש , בערעור העקרוני והעקבי מצד הרשות הארצית נגד הרשות הכנסייתית , לא על עצם קיומה בתחום תפקודה , בחיי האמונה והפולחן , כי אם על התערבותה בעניינים שבתחום "הארצי , " על שאיפתה לחלק בשלטון . עמידתם של המדינה , ויתר המוסדות המארגנים יצירה בכוחות הטבעיים של האדם , על זכותם לפעול בתחומם שלהם באורח עצמאי לגמרי - זוהי ראשיתה של חילוניות . מכאן ואילך תהליך החילון של התרבות האירופית , הוא תהליך ההשתחררות של תחום אחרי תחום משלטון הכנסיה . זוהי , איפוא , ההקבלה הקיימת בין מכלול התהליכים המצטרפים בהגדרתה של חילוניות . לכל אחד מהם היסטוריה משלו , גורמים משלו , קצב משלו . מקבילים הם מבחינת התביעה לעצמאות כנגד מעורבות "בלתי לגיטימית" של גורם חיצוני לדיסציפלינה שהם עצמם מחוקקים ומגבשים לעצמם . תהליך כזה אינו מתרחש בלי שינוי הדימוי העצמי של האדם ומפעלו , אף כי בהגיענו לאיפיונה של חילוניות ברמה הזאת , נכנסים אנו לתחומי הערכה סובייקטיבית המאפשרים מגוון רחב ביותר של השקפות עולם . תביעת העצמאות של מוסדות אנושיים הנשענים על דיסציפלינות תרבותיות , יצירות אנוש , כנגד הדת המתיימרת בסמכות על אנושית ,
|
|