|
|
עמוד:13
לפרויקט הציוני , שהפך את החברה הערבית למיעוט המורכב מכמה קבוצות אתניות ( מוסלמים , בדווים , נוצרים ודרוזים , ( ואלה הפכו לקבוצות אינטרסים המתחרות לעתים זו בזו על משאבים . כך צמחו בתוך החברה הערבית תנועות פוליטיות עצמאיות המייצגות קבוצות נפרדות , וכן מחנות מגזריים בתוך המפלגות . גם המדיניות המרחבית שהונהגה כלפי הערבים פיזרה אותם על פני אזורים נפרדים ( הגליל , המשולש , הנגב וכמה ערים מעורבות שספר זה מציג נתונים עליהן , ( מנעה רצף בין הקבוצות , וקיטעה את המרחב באמצעות יישובים יהודיים והכללת שטחי המחיה של הקבוצות בתחומי שיפוט של רשויות יהודיות . תפיסת המדינה את החברה הערבית כמפולגת לתת קבוצות והקצאת משאבים לפי פילוג זה מייצרות ריבוד חברתי ומגבשות קבוצות אינטרס על בסיס אתני . לעומת האידיאולוגיה הפוליטית הזאת שהמדינה מחזקת בקרב הערבים , היא מממשת אידיאולוגיה הפוכה בקרב היהודים ומשתדלת לעצב קולקטיב יהודי ולחזק את הזהות הישראלית באמצעות מדיניות של אינטגרציה , עידוד ההתגייסות לטובת האינטרס הלאומי , ושימוש במנגנונים כמו מערכת החינוך והצבא לגיבוש הקולקטיב . האידיאולוגיה הפוליטית הדואלית הזאת מעכבת את השיתוף ואת השילוב של האזרחים הערבים . איני טוען כמובן שהחברה הערבית בישראל מגובשת ושרק הפרויקט הציוני ומדיניות הממשלה הצמיחו את הריבוי האתני בקרבה . בהיותה חברה מסורתית שזה אך החלה בתהליך מודרניזציה , החברה הערבית מורכבת מתת קבוצות שהיו מרובדות ממילא לפי מעמד חברתי , השתייכויות שבטיות , חמולות , חלוקות גיאוגרפיות , ובעיקר לפי זהות עדתית ודתית . המבנה החברתי המורכב הזה היה קיים עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל ומאפיין גם חברות ערביות אחרות , ובכללן החברה הפלסטינית במקומות אחרים . למעשה , מבנה חברתי שיוכי זה נוצל בידי כוחות קולוניאליים שפילגו את העולם הערבי ברמת המאקרו לכדי מדינות לאום ערביות נפרדות , אף שכולן שייכות לעם אחד . כך גם בקרב החברה הערבית בישראל היתה הנכונות של הערבים עצמם להעדיף את ההשתייכות לשבטים ולחמולות כר נוח למימוש המדיניות הממשלתית . דוגמה מובהקת לכך היא מינוי של נציגי חמולות למועצות הרשויות המקומיות עם ייסודן ביישובים הערביים , תכנון יישובים בדוויים על פי שיוך שבטי , ותכנון השכונות בתוך היישובים על בסיס פלגים וחמולות . הנכונות הזאת לשמר את המבנה של שבט או של חמולה כמוסד פוליטי ביישוב הערבי מתבטאת בבחירות המקומיות ( גאנם ועזאיזה , ( 2008 כשגם המפלגות הערביות וגם המפלגות היהודיות מריצות מועמדים ערבים לפי השיוך האזורי , העדתי , השבטי או החמולתי שלו . לפיכך תוצאות הבחירות המקומיות משקפות לעתים קרובות את הסדר החברתי של ההשתייכות , ולא את ההישגים והיכולות של המועמדים . תוצאות הבחירות האחרונות בנובמבר 2008 מחזקות את הטענה הזאת . ואולם , פלגנות מעין זו מקשה על החברה הערבית לגבש משאבים תודעתיים - כגון נרטיב לאומי , סמלים משותפים וזהות קולקטיבית - ומביאה גם לחלוקה של המשאבים החומריים באופן שאינו מתיישב עם צרכיו של הציבור הערבי כמיעוט לאומי . 30 ר החברה הערבית בישראל , ( 3 ) כמו קודמיו , אינו מאמץ את הגישה המבדלת הזאת . הוא אמנם מבוסס על שיטה של תיאור לפי אזורים ותת קבוצות , וכמה מהמאמרים אמנם עוסקים במגזרים שבתוך החברה הערבית , אך לא כדי לחזק את המגזריות , אלא כדי להכיר ברב תרבותיות של החברה ולתרום ליצירת מנגנונים ייחודיים המותאמים לה מבחינה
|
|