|
|
עמוד:11
הפנסיוני מבלי לעדכן תדיר את גובה הפנסיה על יסוד תוחלת החיים המתארכת . מאחר שמדובר בחברות ציבוריות ניתן להגדיר את התנהלותן בבגידת המוסדות בלקוחותיהם . שכן , מבחינתן כל שינוי בתפישת הגיל היצרני משמעה הארכת שנות הזכאות לקצבאות . לדידן שמירה על גיל פרישה של 65 משמעו שעור פיצוי נמוך יותר לשאירים כגון אלמנות ויתומים . בגידת המוסדות מתבטאת בכך שאלה פועלים בניגוד לאינטרסים של הלקוחות שלהם ובניגוד לאינטרס הציבורי . יש להטעים כי בית המשפט התייחס לנושא זה בערכאות שונות אין ספור פעמים , אבל מתוך אותה בגידה , לא שינו הממשלה והמחוקק דבר . העדר חוק פנסיה ממלכתית מצביע , בין השאר , על אמיתותה של הנחה זו . כך קרה שהכנסת וחבריה והממשלה ושריה קבעו במודע את גיל הפרישה ממעגל היצרנות כ"גיל פוליטי" ובכך הפכו שותפים לבגידת המוסדות בנתיניהם . גיל פוליטי אינו עומד בשום מבחן של חברה אזרחית המתייחסת לכל אזרחיה על פי רמת תפקודם ולא על פי אמת הגיל או אמת הבריאות . קביעת מעמדו של אדם על פי אמת התפקוד , היא זו שעלינו לקיים לגבי כל גיל . ביסוד הנורמה והחקיקה עומד עקרון השוויון בפני החוק . במציאות הישראלית הופך החוק את האדם המבוגר למודר ומופלה , ובמובן זה הדרתו אינה שונה מהדרתם של נשים , נכים , עולים חדשים וקבוצות מיעוט אחרות . עניין אחרון במבוא זה עוסק בירידת רמת השירותים הניתנים לאנשים מבוגרים . גם בתחום זה קיימת אפליה מוצהרת של החוק כלפי דור המבוגרים . חוק הבריאות למשל , אינו מכיר בסוגים שונים של טיפולי סיעוד קריטיים והמוסדות הממלכתיים והביטוח הלאומי מסרבלים עד יאוש מציאת מענים מהירים לזקנים בדמדומי ימיהם , תוך שהם עומסים את הכאב , האחריות והעלות על הזקן , בניו ובנותיו . רבים מחברי עברו את הטראומה הזו לצד הוריהם , סבלם עורר את חמלת כל הסובבים אותם שנעשו שותפים אילמים לצרתם . אם יש פחד של זקנים ופחד של בנים זה הפחד , מפני ההפקרה המוסדית והבגידה של המדינה בבוניה . סוג שאלות זה עלה בעוצמה רבה במהלך השנתיים החולפות על ידי ציבור הנכים , שחלק ניכר מהעלויות בטיפולם ובעיות אחזקה ייחודיות
|
|