הקדמה

עמוד:ט

בניגוד בולט לנטייתם של רבנים ומנהיגים חרדיים דוחה ברקוביץ כל צורה של צידוק הדין לאחר השואה , משום שיש בכך העמדת פנים והתכחשות לזוועות שאין להן פשר . הוא רואה את עצמו ואת בני דורו , שלא חיו תחת אימת השלטון הנאצי , כאחיו של איוב . ואמנם , מורשת איוב , שחווה ייסורים קשים מנשוא על לא עוול בכפו , מחייבת גם אותנו לא להשלים עם חוסר התכלית שבחורבן יהדות אירופה . אולם כשם שחייבים להבין את אלה ש"בשבילם אלוהים לא נכח שם" יש להוקיר גם את "אלה שהכריזו על אמונתם והעידו עליה במעשיהם עד הרגע האחרון" ( עמ' . ( 66 היהודים בדורות שלאחר השואה אינם יכולים להעמיד עצמם במקומם של הקרבנות ולשפוט לחומרה את בחירתם לזעום מול שמים ריקים או לשמור אמונים לדתם . המבחן שבו עמדו אנשים אלו , שעלינו לראות עצמנו כיורשיהם , גדול מכפי הבנתנו . חשוב להדגיש כי בעיני הרב ברקוביץ , המורשת המוסרית של קרבנות השואה באה לידי ביטוי לא רק בגילויי האמונה הדתית אלא בכל אותן התנהגויות נאצלות של יהודים במחנות ההשמדה הגרמניים . לדברי ברקוביץ , התנהגויות אלו , שתיאוריהן מופיעים בספרות העדות שהחלה להיכתב לאחר השואה , מבטאות את רוממות הקיום האנושי ויש לראות בהן את מעשי קידוש השם של תקופת השואה . גישתו של ברקוביץ , שפותחה ביתר הרחבה בספרו עמו אנוכי בצרה , תואמת את הדברים שכתב גם חוקר השואה שאול אש על קידוש החיים בתוך החורבן . כתיבה זו סללה את הדרך לשינוי העמוק שהתחולל בהבנת השואה בישראל ובתפוצות : במקום גינוים של ההולכים כצאן לטבח נפתח הפתח להבנת עוצמתה הרוחנית של העמידה היהודית בפני הסבל והמוות . באמונה לאחר השואה מייחס ברקוביץ לעמידה זו חשיבות דתית ומוסרית עצומה . "אם יכולתו של האדם לבצע פשעים שאינם ניתנים להבנה נגד בני מינו מעידה על העדרו של אלוהים , על אי קיומה של השגחה אלוהית - מה עלינו לומר על יכולתו של האדם , שאינה ניתנת להבנה באותה המידה , לגלות נדיבות לב , חירוף נפש , אמונה ונאמנות שאין בהם ספק קל שבקלים "? הוא שואל . ברקוביץ חותם את הפרק הזה בהצהרה על התכלית העיקרית שעמדה לנגד עיניו בכתיבת הספר : "מטרתנו אינה אפוא למצוא צידוק לדרכיו של אלוהים עם עמו , אלא לברר אם עדיין אפשר למצוא משמעות במתן תוקף לאמונה , למרות שתיקתו הנוראה של אלוהים בזמן השואה" ( עמ ' . ( 81-80

הוצאת שלם


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר