|
|
עמוד:ז
הקדמה מאת מנחם קלנר אפשר ללמוד רבות משתיקה של פילוסוף - לא כל שכן כשמדובר בשתיקתו של פילוסוף רגיש ומעורה בחיים הרוחניים והפוליטיים של בני עמו כמו אליעזר ברקוביץ . מן הראוי אפוא לפתוח את הדיון בספרו אלוהים , אדם והיסטוריה בציון העובדה שאין למצוא בספר אזכור של המאורעות ההיסטוריים של תקופתו , אף שהספר פורסם לראשונה בעשור שלאחר השואה והקמתה של מדינת ישראל . הביוגרפיה של ברקוביץ רק מחזקת את הד שתיקתו , שכן ברקוביץ לא רק צפה מן הצד באירועים האלה - הוא עצמו נאלץ לברוח מאירופה הנאצית והיה ציוני שהשתקע בסופו של דבר בירושלים ' . היכן היא ההיסטוריה ששם הספר מורה עליה ? ישאל בוודאי הקורא . ואכן , ברקוביץ מסב בספרו את מבטו ממאורעות ההווה ומישירו אל קוראיו ובתוך כך גם מתעלם מבני שיחו "הטבעיים" - הוגי הדעות היהודיים הגדולים של דורו : בובר , רוזנצווייג והשל . גם כאן הביוגרפיה של ברקוביץ מחזקת את הרושם שיש להתעלמותו חשיבות לא מבוטלת . ברקוביץ רכש את השכלתו בבית המדרש לרבנים מיסודו של הרב הילדסהיימר שבברלין ובאוניברסיטת ברלין , ובהכשרתו ( ובסגנונו הפילוסופי ) היה התגלמות מובהקת של האינטלקטואל היהודי האורתודוקסי המזרח אירופי . נוסף על קווי הדמיון החברתיים והאישיים , יש לברקוביץ מכנים משותפים רבים עם ההוגים הנזכרים לעיל אף מן הבחינה הפילוסופית , שכן נקודות מגע עם כל אחד מהם ניכרות במחשבתו : בובר משתקף במרכזיות המפגש בין אלוהים לאדם ; רוזנצווייג משתקף בחלוקה המשולשת של הספר לקטעים המוקדשים לאלוהים , לתורה ולעם ישראל ( גם
|
|