|
|
עמוד:9
בימי חוליו הקשים , ימי חייו האחרונים , לא פסק א . ל . שטראוס להגות בשירה . בשבילו לא היתה מעולם כל מחיצה בין החיים לבין השירה , ולפי שידע לחיות עד הרגע האחרון , ידע לחיות בשירה ועם השירה עד הסוף . ואין הדברים הללו מליצה : אלה שהכירוהו , ידידיו ותלמידיו , ידעו , כי זוהי מהותו , וזה עולמו . הוא , איש ההלכה , איש הצורות , המדקדק כחוט השערה על טהרתן ( בשתי השפות שבהן כתב , ( לא חדל מעודו לשנן , שהשירה היא מתן צורה לחיים , לחוויה , שערך הדיבור השירי הוא בזה שהוא פותח פתח חדש לראיית העולם , ואין המלים מחיצה בינינו לבין העולם . הוא האמין , שככל אשר ייטיבו בני האדם להבין את השירה הגדולה , השירה האמיתית , כן תיטב הבנתם את החיים , ואולי ( ותקווה זו לא נמחתה מלבו לעולם ) ייטיבו גם עצם החיים . הנה , על כן , מתוך אהבת שירה , שהיא אהבת העולם והחיים , שקד כל כך על פירושי השירה העולמית , ובעת האחרונה על השירה העברית —למען הקורא החי בארץ הזאת , מאהבתו את העם , את הלשון , — ואת עתידם . [ לאה גולדברג ]
|
|