|
|
עמוד:12
המשמעות" . ( metaphors decking the sense ) דבר אינו חשוב מלבד "הכוונה הטהורה , " אומר הרברט , ומוסיף : "באהבת האל מתיקות מוכנה לעט ; את זאת חקה וחסוך בהוצאות . " אלא שכוונה לחוד ומעשה לחוד , ואת כוחם השירים הללו שואבים דווקא מאותם כלים שהם עצמם שוללים ודוחים ; זהו הפרדוקס . " הרברט איננו יכול לוותר . " בדומה לו , ג'ון בניאן גודש את הרומן האלגורי שלו בהרפתקאות ססגוניות השאובות מן הרומנים של ימים עברו , אבל בדברי ההקדמה שלו הוא מכחיש שהוא כותב "רומן" סיפורי . "אין בהם דבר מלבד צליל ושירי דת מהוגנים " . " במאה התשע עשרה הגיש לנו טולסטוי את פאר הישגיו של הרומן , על קשת הרגשות הרחבה שלו ועושר הפרטים שאין מושלו , אבל בחיבורו " מהי אמנות , " ? שנכתב סמוך לסוף הקריירה שלו , טען טולסטוי שכל מה שאינו מצומצם ומרוסן הוא הבל , והעלה על נס את ה"כנות" התנ"כית , המתרחקת מן האסתטי כמפני זיוף . האם אפשר אפוא לומר דברים בעלי משמעות על תורת השירה התנ"כית , או שכל מי שמבקש לעשות כן סופו להיכשל ? ודאי , אם נדבוק ב"קטגוריות" וב"ז'אנרים , " כלומר במוסכמות של הספרות הקלסית והאירופית , אנו צפויים למצוא את עצמנו מרומים . ההומניזם הנוצרי , בחיפושיו אחר יסוד האיחוד וההרמוניה , נופל למלכודת הזאת פעמים רבות . הירונימוס , מאבות הכנסיה , היה סבור שהשירה בתנ"ך נכתבה במשקל הכסאמטר סדיר כמו האפוס של הומרוס ! אבל רוברט לות במאה השמונה עשרה לא התקשה להראות שהפרוזודיה של ישעיהו שונה לגמרי מזו של היוונים , ובמאה שלנו הפליג אריך אוארבך בניגודים שבין האפוסים של הומרוס וסיפורי בראשית כשני מודלים של ריאליזם השונים במהותם זה מזה . מילטון , באחד מהלכי הנפש ההומניסטיים שלו , הציע רשימה שלמה של השוואות : ספר איוב , כך אמר , הוא דוגמה של "אפוס קצר ; " שיר השירים הוא "דרמה פסטורלית שמימית" שמשתתפים בה שני בני אדם ומקהלה כפולה , ומזמורי תהלים התאימו את עצמם לסוגי השירה הלירית המוכרים לנו . אלה טענות כבדות משקל , אבל שירתו של מילטון , הספוגה השראה תנ"כית , מראה שהן מכשילות וחלקלקות מדי , שכן דווקא המתח שבין הסגנון הגבוה של האפוס נוסח ורגיליוס , והסגנון הריאליסטי , הביתי , של התנ"ך , דווקא למתח הזה אנו נותנים את דעתנו ב"גךהעדן האבוד . " מתח מעין זה יכול להיות מקור לעניין דרמטי , אבל יש בו לבטל מעיקרן את כל ההשוואות הללו בין התנ"ך לסוגים ספרותיים מקובלים שהציע מילטון עצמו . מן הבחינה הזאת יש להטיל ספק גם בטענה שהתנ"ך מכיל צורות ספרותיות של המזרח התיכון הקדום . חוקרים במאה שלנו חיפשו ( ומצאו ) בתנ"ך תווי היכר של טקסי הכתרה , קינות , שירי חירוף וגידוף , ספרות חכמה וכיוצא באלה . בישעיהו יד למשל , מיתולוגיות כנעניות קדומות , והדפוסים הספרותיים המתלווים אליהן , נראים בעליל כהיבטים של הטקסט התנ"כי . אבל כפי שציינו , הצורות האלה עשויות להכשיל את עצמן , שכן למעשה הקורא מוזמן לראות את הריקנות שבאותם דפוסים מיתולוגיים עצמם המוצגים בפאר רב כל כך
|
|