|
|
עמוד:9
" שיח של מלחמה . " הצדקה דומה ניתנת לדברים שנשא זאב בוים , בהיותו סגן שר לענייני ביטחון , באירוע לזכר הרוגי הפיגוע בכביש החוף : "מה מניע קיצונים אסלאמים לפעול בדרך זאת ? האם זה רקע דתיי פגם גנטי או תרבותי " ? ( ראו שם . ( אלו הם אפוא האתגרים שאנו מבקשים להתמודד עמם בספר זה . מטרתנו אינה להגדיר "מיהו גזען" או "מהו גזען" אלא לבחון האם , באילו אמצעים ובאילו נסיבות אפשר להגדיר דיבור או פעולה ( במובן הוובריאני ) בגזענות . הפרויקט שלנו הוא אתי ביסודו , וחשיבותו אינה רק תיאורטית אלא גם פוליטית . חשוב לציין שדיוני הפורום לא התאפיינו בתמימות דעים t המשתתפים בו הציגו עמדות שונות ומורכבות ביחס לאתגרים הללו . למשל , היו שגרסו כי המקרה הישראלי אינו מחליק בקלות אל הקטגוריות "גזע" ו"גזענות , " וכי יש לנקוט משנה זהירות הן בתיאור של עוולות שנראה שהן משקפות פרקטיקות גזעניות , הן בתיאור של עוולות שנובעות ממקורות אחרים . איננו דוחים על הסף אף אחת מן העמדות שנשמעו אלא מבקשים להתמודד עם מורכבותן . מורכבות זו העסיקה את הפורום בדיוניו והעלתה את השאלה : האם ובאיזו מידה הדיבור על גזע בהקשר הישראלי מנכיח תופעה שאנו מבקשים להתכחש לה ? בספר ארבעה שערים . השער הראשון , "לובן ישראלי , " מנתח מופעים של לובן בציבוריות הישראלית . מאמרן של חנה הרצוג , אינה לייקין וסמדר שרון מנתח את השיח על גזענות כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל כפי שהוא משתקף בעיתונות הכתובה בעברית . על סמך בחינה אמפירית לאורך זמן הכותבות מסיקות שבשנות החמישים והשישים של המאה ה 20 היה שימוש זהיר וזניח בגזענות כקטגוריה של שיח . היעדרו הכמעט מוחלט של המונח מן השיח מעיד על הפער הגדול שהיה בין הפרקטיקות הגזעניות ובין האפשרות לדבר עליהן . בשנות השמונים החוקרות מזהות נקודת מפנה שבעקבותיה הקטגוריה "גזענות" מתמסדת - בעיקר בשיח המשפטי ובחקיקה - ומחלחלת באטיות אך בעקיבות אל השיח הציבורי . ממצאים אלו ( כמו ממצאיה של סנאית גיסיס במאמרה על השימוש בקטגוריה " גזע" בגנטיקה , באפידמיולוגיה וברפואה ) מחזקים את הטענה , המוצגת גם במבוא , שההימנעות מן השימוש בקטגוריות "גזע" ו"גזענות" בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה נבעה מן הטראומה של מדיניות הגזע הנאצית . הונידה גאנם בוחנת את אופני הייצוג של צבעם של הפלסטינים בישראל במומנטים נבדלים בתולדותיהם - מומנט ההתנגדות הלאומית , מומנט האמביוולנטיות הלאומית ומומנט התבוסה הלאומית . הבחינה נעשית בשלושה אתרים : שירה , כתיבה אוטוביוגרפית וייצוגים חזותיים . בשירה הלאומית של מחמוד דרוויש ושל ראשד חסין בשנים 1967-1954 צבע עורו של הערבי מסומן בעיקר כשחור , והייצוגים החזותיים הטיפוסיים הציגו את דמותו של הפלסטיני הלוחם ; שירתו של נזיה ח'יר וכתיבתו האוטוביוגרפיה של סייד קשוע משקפים שלב ביניים : זהותו של הפלסטיני נקלעת לאמביוולנטיות ומעמדו הלימינלי של הצבע בתרבות מאפשר לו בחירה בין השחור ללובן ; לבסוף , הייצוגים החזותיים מן השנים
|
|