|
|
עמוד:348
רצינות את האנלוגיה של הקשר הדתי לקשר הבין אישי , תתבקש סדרה של מסקנות הנוגעות לאופן שמאמינים בני דתות שונות יידרשו להתייחס זה לזה . ענווה , נכונות ללמוד מן הזולת , פתיחות , אהבת הזולת - כולן מסקנות רוחניות המתבקשות מעמדה פלורליסטית עקרונית - הן מקצת היישומים המתאפשרים על ידי ראיית היחסים שבין הדתות כמעוצבים בדומה ליחסים שבין בני האדם . ויש לתהות האם כשם שאיש אינו יכול למצות את כל הכישרונות והשלמויות שבעולם , וגם צורך לו לעולם בריבוי בריות , שמא הוא הדין בנוגע לדתות העולם ? דומה כי מחשבה רבה דרושה בסוגיות אלה . הלך מחשבה זה באשר ליחסים שבין הדתות טרם החל להתגבש . העובדה ששורשיה התאולוגיים של היהדות מעוגנים במושג הברית , ולפיכך במתכונת של קשרים אישיים עם ה , ' מאפשרת באופן עקרוני את פיתוחה של השקפה דתית זו על קרקע יהודית . לשון אחר.- השילוב בתפיסתה העצמית של היהדות בין היותה דת , בדומה לדתות אחרות , להיותה דרך חיים לאומה , מאפשר לה להבליט את הפן השני במסגרת מגעים עתידיים עם דתות העולם . מורכבות זו שבהגדרתה העצמית של היהדות יוצרת קשיים מסוימים בדיאלוג עם דתות העולם , אך גם פותחת פתח לגמישות וליצירתיות רבה במסגרת גיבושה של תאולוגיה יהודית של דתות העולם . הנפקא מינה המעשית שבין הדגשת הקוטב הלאומי להדגשת הקוטב הדתי בזהותה של היהדות היא שאלת הגיור האוניברסלי . הבלטת הרכיב הדתי , בהתעלם מן הרכיב הלאומי , תביא בהכרח להבלטת בשורתה של היהדות , כשזו מנוסחת במונחים של אמת השווה לכל נפש . מרגע שהיהדות מנוסחת בצורה כזאת , אין מנוס מלהסיק את המסקנה בדבר עדיפותה של היהדות , וממילא בדבר הצורך להפיץ את בשורתה לכלל האנושות , ולמצער לפתוח לרווחה את דלתותיה לכל החפצים להצטרף לשורותיה . מנגד , הבלטת האלמנט הלאומי בהגדרת היהדות תבליט גם את העניין בסיפורו הפרטיקולרי של העם ובמערכת יחסיו המיוחדת עם ה . ' דגש זה מנטרל במידה רבה את הדחף המיסיונרי הנובע מהכרת האמת כמסר דתי . מי שבא להגדיר את היהדות במונחים של אמת חייב לתת את הדין על שום מה אין הוא מיטיב עם יתר האנושות בהפצת אמת זו . כיצד יעלה על הדעת שבורא עולם יגביל את האמת המושלמת לקבוצה צרה , מבלי שישאף להפיץ אמת זו לאנושות כולה ? מורכבות התפיסה היהודית בנוגע להפצת היהדות , כפי שזו מתגלה בתקופות שונות בתולדותיה של האומה , מעידה על ההתרוצצות הפנימית בתפיסת זהותה העצמית של היהדות בין הקוטב הלאומי לקוטב הדתי . הדגשת הקוטב הלאומי היא ההצדקה העמוקה לנטרול הדחף המיסיונרי . תפיסת הדת במונחים של קשר ולא במונחים של אמת מאפשרת גיבושה של תפיסה דתית אקסקלוסיבית פחות , היכולה לכלכל גם את הזולת הדתי בתמונת עולמה . הדגשת הקשר כמוקד החיים הדתיים , להבדיל מן האמת , מביאה אותנו להציב את הנאמנות הדתית כערך עליון . חובתנו הדתית אינה לשלול את תוקפן
|
|