לשלוט באחר: האתגר ההלכתי של חידוש הריבונות היהודית

עמוד:252

להיות פלורליסטית כלפי הקהילות המרכיבות אותה . ההבדל בין סובלנות לפלורליזם הוא תהומי . "סובלנות" גזורה מ"סבל . " הסובלן מקבל על עצמו לסבול את נוכחות הזולת ולהניחו לנפשו . אך אין הסובלן , באשר הוא סובלן בלבד , מתחייב להיחלץ לעזרתו של הזולת או להתעניין בו . בהיותו סובלן אין הוא מעניק ערך לעצם אחדותו של האחר , וביסודו של דבר הוא היה מעדיף שישחררוהו מנוכחותו . הפלורליסט , לעומתו , רואה בחיוב את האחרות ומייחס לה ערך . הוא מקדם בברכה ריבוי דעות ומגוון אורחות חיים . בהגות המודרנית מזוהה הסובלן עם מי שעמדותיו נחרצות אך קיבל על עצמו שלא להתנכל למי שהוא חלוק עליו . הפלורליסט , לעומת זאת , מזוהה בדרך כלל עם סוג כלשהו של רלטיביזם . הרלטיביסט גורס שאין לקהילה אחת זכות גדולה יותר לדעותיה ולאורחות חייה מזו של קהילות אחרות , ומכיוון שהמחלוקת ביניהן נעוצה בהבדלי רקע ותרבות שאי אפשר ממילא להכריע ביניהם , עלינו לסייע להן באותה מידה . פלורליזם תרבותי , כך נדמה , הוא תולדה של שילוב של הכרה בחופש דת ותרבות והיעדר קריטריוני הכרעה מוסכמים בין חלופות מנוגדות . קשה על כן לראות כיצד ניתן להצמיח יותר מאשר סובלנות קפוצת שפתיים מהנחותיה של היהדות הדתית . אם פלורליזם מניח הכרה בחופש הדעה והדת בשילוב רלטיביזם תרבותי דתי , כיצד ניתן כלל להעלות על הדעת שפלורליזם 31 ונאמנות להלכה יוכלו לדור בכפיפה אחת ? התשובה היא שאם אכן זהו . 31 זוהי מסקנת מאמרו של אביעזר רביצקי , "שאלת הסובלנות במסורת היהודית : בין פלורליזם לפטרנאליזם , " בתוך זאב ספראי ואבי שגיא ( עורכים , ( בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל , תל אביב : הקיבוץ המאוחד ונאמני תורה ועבודה , , 1997 עמ' . 420-396 וכך הוא מסכם את טיעונו : "עמדנו על נקודות אחיזה המתגלות בספרות ההלכה והמחשבה , לצורך ביסוסה של הסובלנות כמידה טובה אישית ועיקרון חברתי . בד בבד , הדגשנו את הנטייה הרווחת בקרב חכמי ישראל להקהות את העוקץ ה'פרדוקסיאלי' וההרואי שבהתנהגות הסובלנית , על ביסוסה של הסובלנות על צד של אמת שיתגלה בדעתו של הזולת או צד של זכות שיימצא באישיותו . המורשה המונותיאיסטית לא נעשתה בכך למורשה פלורליסטית ; המסורת הקהילתית לא נעשתה בכך למסורת ליברלית , אך נפתחו בתוכה פתחים המעודדים את הסובלנות השלילית בקרב העדה בגנות הכפייה והרדיפה" ( שם , עמ' . ( 414 אני מסכים עם רביצקי שהמסורת היהודית לא השכילה להצמיח מורשה פלורליסטית בפועל , אך כפי שיתברר בהמשך הדברים , בניגוד לעולה ממאמרו , אינני מסכים שאין ביכולתה לעשות זאת . למעשה רק עתה , עם חידוש הריבונות היהודית , נדרשת יהדות התורה להתמודד ברצינות עם האתגר הפלורליסטי בפעם הראשונה . שגיא , בניגוד לרביצקי , מדבר בעבודותיו האחרונות בזכות פלורליזם דינמי ו"אקספרסיבי" המבוסס על הכרה פוסטמודרנית של האדם הדתי ברב תרבותיות של זהותו שלו . לטעמי , גישה כזאת לוקה ברלטביזם שאינו במקומו . שני המחברים דנים בקצרה בפתרון שאציע מיד אך דוחים אותו כבלתי ישים מעבר לגבולות השיח הפנים הלכתי . ראו עוד הערה 58 להלן .

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר