|
|
עמוד:213
ומאפשרויותיהם הדתית של הזולת . במילים אחרות , זוהי מדיניות המאפשרת חופש פוליטי וזכויות אדם יסודיות . באופן פרדוקסי , במדיניות זו גלומה גם התקווה הרבה ביותר לעידוד עמדות דתיות חיוביות , בהתחשב בתנאים ההיסטוריים והאינטלקטואליים של עם ישראל היום . אימוץ מדיניות "ליברטריאנית" כזאת , הנותנת מקום לחופש ולהבדל פרטני , אינו מרמז על אגנוסטיות אקסיולוגית או על היעדר מחויבות לאידאל , ולפיו העם היהודי חייב במצוות . כמו כן אין הוא מפחית ממחויבותם הדתית של כל היהודים להיות ערבים זה לזה , ובכלל זה קידום השמירה על ההלכה . המדיניות הזאת מעתיקה את מרכז הכובד של הפוליטיקה הדתית מגישה סמכותנית לגישה המדגישה הסברה , סובלנות והזדהות עם כלל ישראל . הגישה הפוליטית המנצלת את החוק הכופה נראית "פתרון מידי , " אך זוהי אשליה ; במונחים מעשיים צרופים , ניסיון לשלול מיהודי את החירות להפר את חוקי הדת אינו אפשרי בתפוצות ואינו מצליח בישראל , כפי שראינו . הפתרון המידי הוא יציר הדמיון , המוזן בכמיהה לסגת חזרה אל הגטו של אתמול , שהוא צר מלהכיל את מרבית העם היהודי היום . וכיציר דמיון , הוא מרוחק מכל אחריות דתית רצינית כלפי כלל ישראל . ה הטיעון הפרגמטי בעד אימוץ מדיניות של חופש פוליטי בחברה יהודית הוא טיעון שקשה לעמוד בפניו . הוא קוסם ליהודים שומרי הלכה מפאת יכולתו לסנתז בין המשגת הפעולה הדתית של היהדות כאידאל החוויה האנושית ( חירות חיובית ) לבין מחויבות לסובלנות , לאוטונומיה ולכבוד האדם ( חירות שלילית . ( הטיעון הקודם הפותח פתח לחירות - ולסובלנות המתלווה אליה - הוא קזואיסטי , דהיינו מושתת על השיטה הקלסית לדיון בחוק בכלל ובהלכה בפרט . אין לדעת עדיין עד כמה יכול טיעון זה להצליח לבסס קבלה קבועה של החירות האישית במסגרת ההלכה היהודית . מעצם הגדרתם , טיעונים קזואיסטיים חלים על מקרים ספציפיים ועטופים בהנחות אמפיריות פרטיקולריות . מכאן שמסקנותיהם מוגבלות באופן בלתי נמנע בהיקפן ובתנאי חלותן . על בסיס זה , החירות נראית ערך לא יציב לא רק במסורת הפוליטית המערבית , אלא גם בהלכה . החירות במערכת ההלכתית נתונה בסכנה רבה עוד יותר משום . 28 ראו . 1996 ( ed . ) , Toleration : An Elusive Virtue , Princeton : Princeton University Press , Bernard Williams , "Toleration : An Impossible Virtue " , in David Heyd
|
|