|
|
עמוד:211
ואף על פי כן , היהדות מעריכה פעולה - עשיית מצוות - לא רק עמדה ומערכת יחסים . אם יהודי אינו יכול לקיים מצוות מתוך הכרה ואהבת ה , ' האין צייתנותו בשל איום בענישה חוקית עדיפה על אי צייתנותו החופשית ? ואכן , חז"ל טוענים שוב ושוב "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה , אפילו שלא לשמה , שמתוך שלא לשמה - בא לשמה . " אם מימרה זו היא עיקרון של ניבוי אמפירי ולא אקסיומה דוגמטית , הרי שהניסיון הישראלי סותר אותה , משום שהוא הניב תוצאות הפוכות . חקיקה כופה עודדה רק איבה וזלזול כלפי התורה , לא משיכה וולונטרית למצוות . אפילו במישור ההתנהגותי גרדא , המדיניות הכופה נכשלה . כל חוקי השבת המגבילים לא הפכו ולו ישראלי אחד לשומר שבת על פי ההלכה , אלא למישהו שאינו נוסע באוטובוסים בליל שבת , מישהו שרואה סרטי וידאו בבית במקום ללכת לקולנוע . 25 כשבוחנים כל הקשר תלמודי של מימרה זו בפני עצמו , רואים שהיא אכן מכוונת כעצה טובה לאדם שיוסיף להשתתף מרצונו בקיום המצוות , אפילו כשחסרה לו ההנעה הדתית המידית . אין כל רמז שהוא במקורות לכל סמכות חיצונית העשויה להצר את חופש הבחירה של האדם . אין זה מפתיע , משום ההסברה רק להשליך רפש בערכי האורתודוקסיה והטלת ספק רציני במחויבותה לכלל ישראל כעם שלם , ולא ככת צרה . יתרה מזו , אם היה תמריץ ליהדות הרפורמית והקונסרבטיבית לשתף פעולה עם האורתודוקסיה ולשקול שוב אמות מידה הלכתיות תקפות בגיוריהם , הרי שאלה נמוגו כעת בשל האי אמון העמוק במניעים ובטקטיקות של האורתודוקסים שנבע מן הפרשה . . 25 גם אילו היתה החקיקה הדתית נעשית באורח פלא אפקטיבית , ומצליחה למנוע מישראלים להפר את ההלכה , הרי שלקיום המצוות שלהם היה ערך דתי מפוקפק . בהתחשב בעוינות הקיימת לחקיקה דתית , ניתן להניח בבטחה שישראלים היו מתכוונים שלא לקיים שום מצווה במעשה שחקיקה כזאת דורשת . במצב שהכוונה איננה לקיים חובה דתית , גורס המאירי , ש"אין ספק שלא יצא [ ידי חובת קיום המצוה , [ שאין אדם יוצא ידי מצוה בעל ברחו" ( כיה הבחירה למ 0 כת 07705 קיד ע"ב . ( אפילו כשאיננו מניחים שקיימת כוונה שלילית , הרי שאם חטאיו של מי שאינו מציית להלכה במצב של "לחץ חברתי" אינם כה חמורים , הרי שההפך נכון גם הוא . ציות הנובע מכפייה חיצונית ( פוליטית או אחרת ) הוא חסר משמעות דתית אותנטית . נורמן לאם מרמז לכך.- "אין כל מעלה רוחנית באמונה וציות בנוכחות התגלות , או , כנובע מכך , בנסיבות שרוח התקופה מניעה את הפרט להאמין ולקיים . בשני המקרים , הסביבה מפעילה סוג של לחץ על הפרט . ההזדמנות המרבית לחופש בחירה , ולכן הזכות או האשמה , מתקיימים כאשר הנסיבות הן ניטרליות ורחוקות במידה שווה משני הקצוות . " ראו . Halakhic Categories" , p . 21 Lamm , "Loving and Hating Jews as . 26 ההקשר של מימרתו של רב בפסחים נ ע"ב הוא דיון במעלה שבהימנעות ממלאכה אחרי שעת המנחה בערב שבת או יום טוב . מנהג זה התקיים רק בקהילות אחדות . התלמוד מכריז שאלה הנמנעים מעשות מלאכה בגלל היום הקדוש המתקרב יזכו
|
|