על סבלנות אלוהית ועל מצוות הסובלנות

עמוד:129

כל אדם , בזכות היחידאות [ unicite ] שבו , שומר להתגלות היבט יחידאי של האמת שלה וצדדים מסוימים שלה שלעולם לא היו מתגלים אם בני אדם מסוימים היו חסרים בכלל האנושות . ההתגלות מצריכה אפוא נמענים רבים ושונים . בהמשך הדברים נדון ברעיון ש"אדם חסר" משמעו הפסד משמעות של אמת מוחלטת , היעדר בהתגלות . בינתיים נתייחס לעובדה שדווקא המילה הכתובה היא המסתירה את חיותו של הדיבור האלוהי , מכיוון שהחיצוניות , ( exteriority ) אם לאמץ מונח של ז'אק דרידה , נצמדת לכתיבה . ניתן לעשות מניפולציה לכתוב בקלות פחותה בהרבה מאשר לנאמר , שידוע כי הוא משתנה במהירות רבה בין פה לפה . רבים המשחקים והבדיחות המתבססים על כך . הכתיבה מגינה על המילה מסיגולה המהיר מדי למאוויינו וליכולת הבנתנו . יכול לעמוד שם משהו שאינני מבינה , שאני מועדת עליו , שאני תוהה עליו ונדהמת ממנו . בלי שאצפה לכך הוא מפתיע אותי , מרגיז אותי , אינו מתאים לדימוי שיצרתי לעצמי , למשל , בשאלה מה מקומו בטקסט דתי ומה אין מקומו שם , לדעתי . אבל כעת הוא עומד שם וקורא לי ומעמיד אותי אולי על טעותי : הוא תובע את זכותו לעמוד שם בכתבי הקודש שלי , הוא מתעקש שיש לו לומר לי משהו , משהו מכריע כל כך , למשל רצון האל . אני רואה שתי בעיות אשר לדעתי אין להן למרבה הצער כל פתרון יסודי . בראש ובראשונה קיים מתח : מצד אחד הכוח הזה של כתבי הקודש להזכיר לי את חובותיי - שאני חייבת להתאמץ כדי להבין אותן , שאני נצמדת אליהן לגמרי : זה הוא אפוא דבר האל , אני חייבת להרשות שיאמרו לי - ומצד אחר אני ושאיפותיי והאינטרסים ואפשרויות ההבנה שלי . אין זה הגון להעמיד פנים - ואני מגזימה במתכוון - כאילו אדם חייב להיכנע בצייתנות לרצון האל , או יכול לבחור בחופשיות בהתאם לרצונותיו ולקבל בשמחה את האחד ולדחות את האחר כאילו אינו בגדר חובה משום שאין הוא הולם . עלינו להודות בכנות שהשאלה שברצון היינו עונים עליה בחיוב בכל זמן , בלי היסוס , אינה מאפשרת את התשובה הפשוטה הזאת : לפני מי אני אחראית בפרשנות שלי לטקסט ובפעולות הנובעות ממנה ? עלינו גם להודות בכנות שתמיד אנו מוצאים את J . Derrida , "Die Schrift vor dem Buchstaben" , Grammatologie , . 25 Levinas , "La revolution dans la tradition juive " , L ' au-dela du verset , p . 163 . 24 . . 26 Frankfurt / M 1983 , pp . 29 ff עמית סיפר לי לא מכבר שהבחין כי בטקס הקומיוניון , הביטוי שנוהגים למלמל עם העברת הגביע , "כוס ישועות" , ( "Der Keich des Heils" ) נהפך בהגיעו לסוף הסבב לביטוי "הכוס חמה" ( "Der Kelch ist heiB" ) בפיו של משתתף שלא היה אמון על מנהגי הטקס הזה .

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר