|
|
עמוד:36
כשמדובר ביחסם כלפי ה"עצמי" שלהם ( ומכאן גם ביחסם כלפי ה"אחר ( " זה הניצב מול המודרניות ומתמודד עמה בחיי המעשה . וזה , בתורו , קורא או להעמקת הרפלקסיביות העצמית של המוסלמים המחפשים אחר זרעים של סובלנות דתית ולגיטימציה דתית לזהויות ההיברידיות שלהם , או לחיזוק גבולות הקהילה באמצעות טענות לאותנטיות . סוגיית הסובלנות כעניין בין תרבותי נוגעת ליחסים בין הזהות האסלאמית לבין המודרניות . אמנם , במישור השיח , דחיית המודרניות היא תמה קבועה , אך במישור ההתנהגות החברתית אפשר להבחין במורכבותו ובעומקו של משחק הכוחות בין השניים . הן במישור ההיסטורי הן בניהול חיי היומיום , ההשתוקקות למודרניות וחוויית המודרניות נראות חלק הכרחי באסטרטגיות התרבותיות המדומיינות האינדיבידואליות ובמסלולי התנועה החברתיים של חברות לא מערביות . בכמה מובנים , רכיבי המודרניות מנוכסים ונמתחים עד לקיצוניות . צורת החילון התורכית יכולה להיחשב לדוגמה כזאת , המציעה לנו שדה מיוחד במינו להתבוננות בנושאי דגל החילון ובנושאי נס האסלאם , המתחרים על ההגדרות של האני , הסובלנות ורשות הרבים . חילוניות ורשות הרבים נרטיבים כוללניים על המודרניות מניחים שקיים חסר ביסודות מודרניים בכל הקשר שאינו מערבי . אולם כאשר מושגי המודרניות המערבית נודדים אל הקשרים שונים , פעמים רבות הם רוכשים משמעויות שונות ומדגישים בכך את חיוניותם . החילוניות היא דוגמה כזאת . מאחר שמקורותיה של החילוניות בהשתלשלות ההיסטורית המערבית , היא נתפסת כמה שאמור להיות עיקרון מנוכר בהקשרים אחרים , בעיקר בהקשר המוסלמי . ובכל זאת במקרה התורכי , למשל , אפשר להתבונן ולראות לא רק כיצד היא מעצבת את בניין המדינה וחודרת אל תוך האידאולוגיה של האליטה האזרחית והאליטה הצבאית , אלא גם כיצד היא נעשית חלק מן n imaginaire sotial של החברה האזרחית ושל ארגוני נשים . מכמה זוויות ניתן לדבר על חילוניות יתר , כשזו נעשית איראה פטישיסטית של המודרניות , הגוברת מפעם לפעם על עקרון הדמוקרטיה הליברלית ומצדיקה פוליטיקה סמכותנית מסוגים שונים . כתוצאה מכך , אין החילוניות תמיד ערובה לפוליטיקה של סובלנות . הפרויקט הכמאליסטי החילוני , שעוצב בתורכיה בתקופה ששלטה ברפובליקה מפלגה יחידה , היה למעשה שווה ערך למחיית כל סימן ומנהג דתי מרשות הרבים כדי להשליט "אורח חיים מודרני . " האיסור על הקמת מקדשים דתיים ( תרבה ) ועל מסדרי דרווישים ( טריקאת ; ;( 1925 האיסור לחבוש את כיסוי הראש העות'מאני המסורתי , הפז , הוא התרבוש האדום , והחלפתו
|
|