|
|
עמוד:9
א . קבע ותחנונים פעם אחת נצרד קולו של הש " ץ בבית התפילה של רבי לוי יצחק מברדיצ ' ב , שאל הצדיק : מה היה לך שנצרד קולך ? השיב לו הש"ץ : משום שהתפללתי לפני העמוד " . אמת ויציב " אמר הרבי - "מי שמתפלל לפני העמוד נצרד קולו אבל מי שמתפלל לפני אל חי אין קולו נצרד . '" סיפור חסידי קצר זה מעמיד את הקורא על תופעה המוכרת יפה מתקופות שונות בחיי העם היהודי ומתולדות הדתות בכלל : הפיכתו של האמצעי למטרה , שעבוד המעשה הרוחני-דתי ליצריו וצרכיו הקטנים של האדם , וקיבועו ומיסודו של הנוהג הדתי עד לאבדן ערכו האמיתי . כפי שיתברר בספר שלפנינו , בראשיתה של התפילה בישראל לא נודעו לא בית תפילה ולא שליח ציבור , לא עמוד ולא קול צלול , לא נוסח מקובל ולא זמן קבוע ואף לא מרכיב קבוע אחר של חיי קהילה . אכן , צורכי הרבים הביאו לא פעם לעריכתן של תפילות ציבור גדולות ומרשימות , והללו נכרכו לעתים במעשים כגון צום ודברי תוכחות . תפילות כאלה נערכו לרוב בהנהגתם של אישי רוח ומעשה . כך אנו קוראים בתנ"ך על מעמדי תפילה בהנהגתם של משה ואהרן , הנביאים שמואל , יואל וירמיהו , המלכים דוד ושלמה , אסא ויהושפט וחזקיהו , עזרא ונחמיה ודניאל ואולי גם מרדכי , ומסורת זו נמשכה גם בימי הבית השני . מעמדי תפילה וצום היו מקובלים גם בממלכת ישראל הצפונית , כמו שנראה מסיפור עלילת השקר והרצח שנעשו בנבות היזרעאלי ( מלכים א כ"א , ( ומעמדות כאלה מוכרים גם 1 לפי ספרו של נזרטין בובר אור הגנוז , שוקן , תשכ"ה , 1965- עמ' 205 חלק ראשון
|
|