|
|
עמוד:10
מתאפשרות באמצעות "מועצות אזוריות " או גופים על מדעתיים כמו הסוכנות היהודית ( ייהוד המרחב . ( ואולם , חלקן מוסוות עתה בתוך שדה טכנוקרטי , אשר עם מכשלותיו נדרשים להתמודד הארגונים הנאבקים נגד הפקעת אדמות ( כמו ועד הכפרים הלא מוכרים או הוועד נגד הפקעת אדמות . ( בשיח האינטלקטואלי הנוכחי בישראל עולה הטענה , כי מעמד המדינה נחלש - הן בשל תהליכים גלובליים , והן בשל התחזקותה של החברה האזרחית והתנתקותה ממוסדות המדינה . המחזיקים בעמדה זו נוהגים להצביע על השיח הניאו ליברלי כבסיס לקיומה של החברה האזרחית , וכתחליף להיגיון הלאומי או להיגיון של החברה המגויסת . טענה זו להיחלשות המדינה נשענת על שתי הנחות יסוד בעייתיות . האחת , שמתקיים משחק סכום אפס בין המדינה לבין החברה האזרחית : משעה שמתקיים אזרוח של פרקטיקות מדינתיות , החברה האזרחית מתחזקת והמדינה נחלשת . ההנחה השנייה גורסת שלחברה האזרחית יש פוטנציאל משחרר , בניגוד לכוח המדכא של המדינה . בדיון שאני מציג כאן אני מבקש לאתגר שתי הנחות אלה . ראשית , משום שהחברה האזרחית , המעוגנת במנגנוני שוק נעדרי מוסר חברתי , היא כוח מדכא לא פחות מן המדינה . האפשרות להשיג קונסנזוס באמצעים דמוקרטיים הולכת וקטנה , ככל שעוצמתו וריכוזו של ההון הולכים וגדלים . שנית , משום שריבוים של "אתרים אזרחיים , " שבהם "השיח החדש" מוצא את ביטויו ( ואשר מכוננים על ידיו ) אינו מצביע על ירידת כוחה של המדינה . הוא רק מאפשר לפוליטיקת הקרקעות הכוללת ולתרבותה "להצטנע , " להיעלם במעוזים טכנוקרטיים של ועדות , חוזים ומכרזים . המעבר למעוזים אלה משקף אמנם ירידה באתוס האידיאולוגי , אולם אינו מייצג בהכרח היחלשות של המוסדות המרכזיים המנהלים את פוליטיקת הקרקעות , כמו מינהל מקרקעי ישראל , הקרן הקיימת לישראל , הסוכנות היהודית או הצבא . כלומר , כוחה של המדינה לייצר הסכמה להחלטותיה אינו בהכרח קטן . לשם דוגמה : מינהל מקרקעי ישראל מחזיק כיום בכ 91 אחוז מתוך 20 מיליון הדונם שבתחום הקו הירוק . הקרן הקיימת לישראל מאיישת 9 מתוך 19 החברים במועצת מקרקעי ישראל . כלומר , במקביל לדה מיסטיפיקציה של האתוס , אנו עדים למיסטיפיקציה של הפוליטי ולחיזוקן על ידי יצירת שיח טכנוקרטי , השואף לדלג מעל לתרבותי ולפוליטי . מאפיין בולט נוסף של "השיח ( המרחבי ) החדש" הוא האפיסטמולוגיה המהותנית , שבה הוא מעוגן . שטח , גבול , שיכון , קרקע נתפסים כמהויות של ממש , ותפיסה זו נובעת מתכונותיהם הפיסיות ואף מעצם קיומם של אלה , או מתוך העמדה הטלאולוגית ( לוגיקת הצורך והתכלית ) שבתוכה הם מעוגנים . מאפיין זה בולט , למשל , בדיון האדריכלי המכונן מתוך פרדיגמות תכנוניות , והמכוון ליעדים אסתטיים ופונקציונליים . דיון זה רואה בשפת המרחב , בהגיונו וב"תוצריו , " אובייקטים נעדרי היסטוריה ואידיאולוגיה . כך למשל , הדיון בשיכון מתעצב סביב השאלה אם השיכון אסתטי , או ממלא את תפקידו . אולם , הדיון אינו מקבל משמעות תרבותית ופוליטית . למשל , מהו תפקידה של הארכיטקטורה
|
|