|
|
עמוד:10
הווי דיא ולאן ? אמנות הווידיאו כסמ לא עוד אמנות מחשבות על אודות , לא עוד המאה תחושות,- מה שחשוב עכשיו ה זה מסחר 21 ,- כסף והנאות ויזואליות רחל סוקמן בחוץ מנשבות רוחות מלחמה , ומה שמעסיק אותי זו השאלה , לאן צועדת אמנות הווידיאו ? מיטב הקליפים של כוכבי הזמר הפופולרי מצליחים לרתק , להגביר את קצב פעימות הלב ולגרום לרבים מן היוצרים להתפוצץ מקנאה , ואז מזדחל הספק אל תחום המחשבה ומעורר תהיות : מדוע אנשים מוכשרים בתחום הווידיאו אינם נשארים בו כדי לחפש את דרכם האמנותית , אלא נוטשים אותו לטובת הצעות עבודה מפתות בתחומי הבידור , הפרסום והעיצוב , ושם הם מפעילים את כישוריהם . הייתכן שהבינו כי ניתן לתרגם את כישרונם לכסף ולחיי נוחות , שהרי עידן האמן הסגפן , העני והמותש אינו אטרקטיבי עוד בעולם רציונלי ושאפתני הסוגד להצלחה כלכלית ? רם קולהאס עיצב את חנות הדגל של "פראדה " בדיוק במקום שבו שכן קודם לכן מוזיאון גוגנהיים סוהו . בביקור חטוף במקום מזדקר מיד לעין החיבור הגאוני בין שתי הקומות באמצעות מעין רמפה הסלולה ככביש רב-מסלולי , שהנסיעה בו מאתגרת בשל הירידה לצורך עלייה , כמו ברכבת הרים בלונה-פארק . בשולי המסלול בנויות מדרגות במקום אבני שפה של מדרכה , והלקוחות יורדים ועולים במסלול המדרגות שעליהן נחים התיקים והנעליים בנונשלנטיות מפתה . בסיומה של כל שורת מוצגים מונחות כריות פוליאסטר רכות ושקופות , בלתי נראות , וכשאתה חושב לנוח לרגע על מושב עשוי בטון אפור , מחכה לך הפתעה נעימה , רכה ושקופה . אתה מתרומם ואל 1 ך מאמין , כאילו סידרו אותך . מתברר שהמשטח שעליו התיישבת עשוי מחומר רך שדרכו נשקפת מדרגת הבטון . הקונים מוזמנים למשש כל פריט ופריט אף שמחירו מרקיע שחקים . המראה המדויק-להפליא מעורר את הצד הצרכני-חשקני באישיותנו המכורה ליופי ש " פראדה" מספקת לעינינו . עיניים הצמאות לאסתטיקה מחושבת , מאובחנת ובת-השגה בדמות משקפיים , ארנק , מעיל וכובע תואם מעור הנראה בפלסטיק משובח . עמדות הווידיאו תלויות שם , בין חולצות וסוודרים מעוצבים למשעי , על אותו מתקן תלייה ממש , גם הן תלויות על קולבים , כמו אפודות , כמו מקטורנים . שוות ומפתיעות , הן שם , לא מוקרנות על-גבי מסך רחב-ממדים או על-גבי מוניטור . מידותיהן אנושיות , והן מענגות , מבדרות , מפתיעות , נגישות וידידותיות . אפשר לחשוב שהסוודר התחפש לצילום אינטראקטיבי בתנועה המשתקף מבעד למסכי הפלסמה הקטנים יחסית . יצירות אלה של אמנים שהם אנונימיים , לכל הפחות , עבור הצופה התמים , אלנן באות להתחרות בעולמם של אמני הווידיאו , לא להחליפו ואף לא לייצג אותו . הן אינן מדהימות כמו סרט הווידיאו של גינט קארדיף , ) p 1 niy ; Paradise Institute 2001 " [ בתוך אולם תיאטרון מוקטן ( ראה רשימה בטרמינל 5 ו , ( ולא כמו קונסטרוקציית 250 המסכים של נאום גון-פאייק , ואפילו לא כמו הקרנת הענק הכמעט-סטטית של גארי היל או כמו עבודתו של ביל ויולה , "Greeting The" המוצגת בהילוך איטי ( ראה רשימה נרחבת בטרמקנל . ( 9 כאמור , אין מדובר כאן ביוצרי וידיאו חשובים מעולם האמנות העכשווית , אלא באובייקטים טכנולוגיים מתוחכמים שהוצבו בחלל קומת הקרקע של החנות , והם מעמידים בסימן שאלה את חשיבות הצורך להקרין וידיאו בחללים החשוכים שיועדו לו עד כה על-ידי הממסד האמנותי . כאן מקבל הווידיאו הכשר להקרנה על-ידי רם קולהאס המעצב , ללא אישור אוצרותי כלשהו , ללא ועדה מחיאלית . ולמרות כל זאת , קלילות בלתי-נסבלת של תצוגה זורמת בחללי חנות ה"פראדה" שקודם לכן שימשה היכל מוזיאלי של גוגנהיים סוהו . אתה הופך לצופה וידיאו שלא במתכוון . כך נרכש קהל צופים חדש , של אניני טעם בלבוש אופנתי הרוכשים את בגדיהם ב"פראדה , " ההופך לחלק מקהל צופים באמנות עכשווית . בלי לחץ , בלי כיסאות לצפייה , בלי חושך , ואפילו בלי כל צורך לרכוש כרטיס כניסה ובלי ה"פוזה" של ראיתם את התערוכה האחרונה בגוגנהיים . ' ? הן שם , סתם כך , מונחות על-גבי מדפי קופסאות הנעליים , בין המשקפיים למכנסיים , בחדרי ההלבשה ובפרוזדורים המורחבים למעין גומחות הצצה אל עולם הצילום הדיגיטלי והווידיאו , משתלבות
|
|