|
|
עמוד:7
עיוורונו של ממציא הגלגל מחדש כמה הבהרות למאמר "שלוש הערות על וידיאו-ארל 1 בישראל" ממציא הגלגל מחדש נהנה מכמה יתרונות . הממציא הקודם עשה כבר את כל הטעויות האפשריות לפניו , טבע את הסיסמאות ואת הקלישאות הנלוות . הדרך סלולה בפניו . חבל רק שמישהו כבר עשה את זה קודם . כדי לא להמציא מחדש את הגלגל יש צורך בהיסטוריה ; במודעות לזמן ולהתרחשות בו . ( על קיומה של אותה היסטוריה כתבתי בקצרה , בין השאר בגיליונות 12-1 11 של "טרמינל . ( " הווידיאו הוא מדיום עצמאי וייחודי . הצפייה בו היא ערך נרכש , כמו בכל מדיום אחר . כשם שהצופה למד לא לברוח מן האולם בעת הקרנת סרטם של האחים לומייר , כשהרכבת הגיעה לתחנה , כך עליו "ללמוד" לצפות באמנות וידיאו . מסיבה זו , הראשונים שעסקו באצירת וידיאו ובכתיבה עליו ברוב מדינות העולם היו היוצרים עצמם . כך יכול היה להתפתח שיח עמוק וחקרני יותר , ובמקביל החלה להתגבש שפה ייחודית לווידיאו שנבעה מתוכו . הקריאה להיכרות עם ההיסטוריה של הווידיאו מתוך הווידיאו העומדת במרכז המאמר , יוצאת מנקודת הנחה שהווידיאו אינו טרנד עכשווי , אלא מדיום עצמאי הפועל זה עשרות שנים ומלווה בשיח הולך ומעמיק . היכרות זו עם תכנים ועם יצירות מן העבר היא המאפשרת את בחירת העבודות והבנתן , את ההפרדה בין עבודה שלמה לניסיון בוסרי לתרגיל עריכה שנה ג י . תכנית כגון ארטאטאק , המספקת מסגרת שידור חודשית לעבודות וידיאו היא יקרה מפז , וכפי שציינתי במאמרי - ברוכה ביותר . מסגרת שכזו מזמנת , לכל הפחות באופן תיאורטי , מרחב תצוגה ליוצרים חדשים ובלתי-מוכרים . לעניות דעתי , הזדמנות זו צריכה לבוא על חשבון אמנים מוכרים ומבוססים יותר בעולם האמנות והווידיאו , שכן לרשות אלה עומדים גם תקציבים וחללי תצוגה אחרים . כל זה מעלה כמובן את השאלה באשר להבדל בין תצוגה טלוויזיונית לתצוגה במוזיאון או באולם הקרנה . הקריאה לריווח פירושה שעבודה שנועדה למסך הטלוויזיה ונוצרה עבורו , לא תמיד מתאימה לחלל המוזיאון - וגם על כך נאמר ונכתב כבר רבות . באותה תכנית שבה לא שודרה עבודתו של אורי צייג , שודרה עבודתה של תמי מרקס , שחודש אחר-כך מצאה את דרכה אל חלל הגלריה וחודש לאחר מכן - אל חלל הסינמטק . הדבר נכון גם לגבי כל אחד מן השמות האחרים שהזכירו אפי ואמיר בתגובתם . נשאלת השאלה : האם עולם האמנות הפך לפתע פתאום למוסד שאינו מנוכר ואינו אליטיסטי , או שמא מוסד האמנות משתמש ביוצרי וידיאו אלה כעלה תאנה ? ואולי שאלת חלל התצוגה אינה רלוונטית כלל ? הווידיאו הוא אכן בנה הלגיטימי של הטלוויזיה . מערכת היחסים המורכבת המתקיימת בין השניים היוותה מקור לעשרות מאמרים ודיונים בשנות השבעים והשמונים . אולם הווידיאו הוא גם בנו הזנוח של הקולנוע והמאהב הנרגש של הפיסול , וגם לאלה יש מקום בשיח על הווידיאו . הטלוויזיה היא רק אחד ממקורותיו של הווידיאו . לאוונגארד הקולנועי , כמו גם לפרפורמנס , למיצב ולצילום , היו השפעות רבות ומהותיות על התפתחות הווידיאו . מדיום אמנותי אינו מוגדר על-ידי סיסמאות או חשיבה לוגית , אלא על-ידי סך כול העשייה המתרחשת במסגרתו , והעשייה בווידיאו לא תמיד נכונה לחלל הטלוויזיוני . כשם שההיסטוריה מאפשרת להגדיר את ציר הזמן של המדיום , מושגים דוגמת שוליים ומרכז מאפשרים לייצר הגדרת מרחב . כתהליך היסטורי , המרכז תמיד מגדיר את גבולותיו , ואילו השוליים חודרים פנימה , משנים את המרכז ומפנים מקום לשוליים חדשים . נדמה שארטאטאק 2 מנסה לכלול בתוכה הכול , וחבל שכך . מרווח הנשימה המוגבל ממילא של הווידיאו ראוי שיאפשר תצוגה של יותר עבודות,- התפרסות רחבה יותר ולא הסתגרות בגטו מדיומאלי . כל היוצרים בווידיאו יסכימו עמי ( אני מקווה ) שיש מקום למסגרות תצוגה נוספות , ובכלל זה גם מסגרות שידור נוספות . מיקומה של ארטאטאק כשוליים אינו גורע מחשיבותה . להפך , הוא זה המאפשר לה לעשות את מה שהיא מתיימרת לעשות , ללא התערבות של שיקולי רייטינג טלוויזיוני או גלריסטי . הקריאה לריווח פונה לא רק לאוצרים וליוצרים אלה , אלא היא מכוונת לממסד כולו . האמנות כמושג רחבה דיה כדי לכלול תחת כנפיה כל מדיום באשר הוא . אין בכך כדי לסתור את העובדה שיש לווידיאו , כמו לצילום , כלים ייחודיים לו ומבט ייחודי משלו , שיש ללמוד אותם ולהכיר בהם . אך קריאה זו מצביעה בהכרח על הצורך של הווידיאו להשתחרר מן העיסוק בעצמו ובעצם הלגיטימיות לקיומו ולעבור לדון בתכנים . ושוב , דיון בתכנים דורש היכרות עם ההיסטוריה ועם העשייה בעבר . אפשר שאפי ואמיר חיפשו דרך לעשות יחסי ציבור לתכנית שהגו והולידו - דבר מקובל ומובן . אם דברי הובנו שלא כהלכה ( ועל כך אני יכול רק להצטער , ( אני מוכן להסביר אותם בשנית ובשלישית ( אוסף הווידיאו הפרטי שלי , כמו גם מקבצי המאמרים שברשותי , היו מאז ומתמיד נגישים לכל דורש . ( אך כל אלה אינם מצדיקים שימוש בשפה כוחנית ומעליבה , מתנשאת , מזלזלת ובעיקר צינית . עד כה לא התקיים בארץ שיח ענייני בנושא הווידיאו , והנה נוצרה כאן הזדמנות לפתח שיח מעין זה ולדון בסוגיות עקרוניות לווידיאו בכלל , ולווידיאו הישראלי בפרט . חבל שהזדמנות זו מתמוססת והופכת למתקפה אישית ולהטפה דמגוגית . אני מסכים בהחלט עם מרבית דבריהם של אפי ואמיר והם אינם סותרים כלל את דבריי . חבל שבחרו בשפה פופוליסטית , סיסמתית ואגרסיבית רק כדי להדגיש את חשיבותה של תכנית הטלוויזיה שלהם . רונן לייבמן נ . ב . "לייבמן " לא קראו לי מאז ימי בצבא ההגנה . . 1 בין השאר : MarkKidel . "Video Art and British TV " Mick Hartney . "InT / Ventionn " Michael O ' pray . "The Impossibility 01 ' Doing Away with Video Art John Weaver . "The Necessity of Doing Away with Video Art " DA 2 Kathy Rea Huffman . "Video art : What TV gol to do with it " לתכנית כמו ארג 1 אג 1 אק יש היסטוריה , ומן הראוי לבחון גם אותה : החל בערוצים הקהילתיים בארה ב בשנות השישים ושבעים , עבור לתכניות דוגמת "Dazzling Images" . "The II 11 Hour " . "Ghost in the Machine " ועד לשנותיו הראשונות של ערוץ 4 הבריגוי
|
|