|
|
עמוד:6
תגובה רונן לייבמן נעלב בשם המדיום . נעלב וחש צורך לחנך אחרי שיעור קצר בהיסטוריה ( או , אם נדייק , הצבעה על כך שהיא קיימת , ( הוא מלין על התצוגה המוזאלית הבלתי הולמת של וידיאו ארט בארץ . הערה לגיטימית ונכונה במידה רבה , אך ההמשך מעיד על מה בדיוק לייבמן מתרעם , הכבוד נפגע . הכבוד של וידיאו ארט כאמגות . העלבון הוא ללגיטימציה של המדיום כעוד דאנר אמנותי . של הוידיאו כ ארט צריך שיהיה כאן סדר , תנאי צפייה נוחים ומעל לכל - תחושה מחיאלית חמימה ומעשירה . עמדה כוו היא טיפוסית לאמנים המעונינים לבצר את מעמדם בתוך עולם האמנות ולייצר אמנות וידיאו שעולם זה הוא הקשרה העיקרי . זהו ניסיון לבנות היררכיה של טעם ולומר מה גבוה , אמנותי ונאצל יותר ומה סתמי , לא ראוי ו טלוויזיה קהילתית" מידי . אבל מה לעשות שהוידיאו ( כמו הצילום לפניו ) אינו בנה הממזר של האמנות הזקוק ללגיטימציה שלה . הוידיאו הוא בנה הלגיטימי של הטלוויזיה . הטלוויזיה היא המקור של הוידיאו ארט - מדיום משודר , הטרוגני , שמוזיאון בלבד איננו יכול להכיל . וככזה הוא מחויב לקהל רחב יותר , הקהל שרואה טלוויזיה . נוצרת התחושה שבעיני לייבמן המקור ההיסטורי לאמנות הוידיאו היא אמנות הוידיאו . זו בדיוק אחת הבעיות הקשות של הוידיאו ארט , הניתוק שלו מהטלוויזיה , התרבות הפופולריות והמדיה - ניתוק מהמקורות שייצרו אותו . ההערה השניה של לייבמן נוגעת לטלוויזיה כחלל תצוגה ככלל ולתכנית ארטאטאק כמקרה פרטי . בנוסח פרדוקסלי בעליל הוא מצביע על "העדר סלקציה וחוסר פתיחות בתהליך הבחירה והתצוגה של עבודות וידיאו להקרנה טלוויזיונית . ( ואני לתומי חשבתי שהעדר סלקציה מייצר פתיחות גדולה יותר ( ... אבל זו אינה הבעיה העיקרית במשפט הזה . לייבמן מנסה להשליט את משטר הטעם שלו " ) פנינה " של אורי צייג מול תרגיל שנה ב בבית ספר לקולנוע ( " על תכנית טלוויזיה שהוא כנראה מעולם לא ראה . ( אחרת איך נסביר את דוגמת ה פנינה (? שהרי אורי צייג מעולם לא הוצג בארטאטאק , וזאת מתוך בחירה - "סלקציה , " כאמור . ארטאטאק , מתוך רצון לפנות לקהל רחב יותר , מציגה עבודות שטלוויזיה היא מדיום הולם לתצוגה שלהן . כמו לייבמן , גם יוצרי ארטאטאק חושבים שלא כל מה שמתאים למוזיאון טוב גם לתכנית טלוויזיה . רק מהסיבות ההפוכות , מה שמוצג בארטאטאק יהיה נגיש , לא מנוכר , לא אליטיסטי . פונה לקהל הרחב , כבר אמרנו ? ועם כל זה , בארטאטאק מוצגות עבודות אמנות טובות ומצוינות וברוב המקרים מדובר בהחלט בהצגת הוידיאו הטובה בעיר , ( בניגוד לקביעה השרירותית של לייבמן , קביעה זאת מסתמכת על עשרות תגובות וחוות דעת של קהלים שונים ומגוונים , יודעי חץ והדיוטות כאחד . ( לייבמן מניח שיש היררכיה ברורה שתכנית כמו ארטאטאק מערערת אותה . מוזיאון מעל "תכנית טלוויזיה שולית ביותר . " ( שולית עד כדי כר שלייבמן מייחס לה גרימת נזקים לתחום הוידיאו בקנה מידה לאומי ) עוד מיתוס מודרניסטי מהסוג העבש ביותר . אל ל"פנינים של אמנות הוידיאו להתלכלך במחשכי הטלוויזיה בכבלים . הוא גם מניח שהצופה שאינו בקי לא מסוגל להבחין בין רמות שונות , איכויות , עומקים ורבדים של עבודות וידיאו , אולי מפני שמעולם לא פגש את הצופה הזה , שארטאטאק מבלבלת אותו ( רחמנא ליצלן ) ומחבלת בחינוך שלו ל"הנכון והטוב" אבל מסתבר שהצופה הזה ( כן , כן , נפגשנו אתו ואפילו שוחחנו ) מבין היטב , הוא בעל כושר שיפוט וטעם משלו ולעיתים אבחנותיו מדויקות יותר משל בוגרי מוסדות אמנות קובעי היררכיה , סגנון וטעם . למרות שלייבמן כותב שיש מקום לרווחי את שדה האמנות בארץ , התחושה היא שבמושג שלו של שוליים מדובר פשוט בעוד שלוחה או בעוד מוסד , נשלט ומבוקר ורק קצת פחות מכובד "ראוי שהממסד האמנותי יעניק מרחב נשימה רב יותר ... ויניח לחללים מסוימים להתקיים כשוליים . " שוליים באדיבות הממסח (!? זאת באמת אלטרנטיבה שראוי לכל חברה להתברר בה . אנכרוניזם מהסוג הזה הולך יד ביד עם העיוורון שגורם ללייבמן להאמין שארטאטאק נצפית על ידי אמנים וקהל שוחרי גלריות בלבד . ( כפי שהוא מצוטט במאמר מאת דנה גילרמן בגלריה , " הארץ , ( 10 . 01 . 02 ההצלחה הגדולה ביותר של התכנית היא בכר שאמנים כמו גיא בן נר , דורון סולומונס ואליסף קובנר זוכים לחשיפה גדולה לאין עתר משהיו זוכים לה בגלריה או במוזיאון , ונצפים על ידי קהל שלא היה נוגע בחלל אומנותי גם עם מקל באורך 20 מטרים . ארטאטאק יצאה לחפש את קהלה גם מחוץ לטלוויזיה ויזמה הקרנות של עבודות וידיאו במקומות שונים ברחבי הארץ , ולא זכור לי שלעמישב יש סצנה אמנותית מפותחת במיוחד ... לא פחות חשוב לציין שהמעורבות הפעילה של ארטאטאק גם יצרה קהילה חדשה של יוצרים וחשפה אותם לקהל רחב זה . הפרספקטיבה הצרה של לייבמן מביכה , והיא מנת חלקם של רבים בעולם האמנות . מרום מעמדו האקדמי שבמסלול לוידיאו" הוא מנסה לברור את המוץ מהשעורה . המבוכה נובעת בעיקר כשחושבים על וידיאו ארט ביחס להגדרות הכוחניות הללו שמעמידות את מסגרות התצוגה המוזיאליות בראש היררכיה דמיונית ( את ה"ניסיונות יש להשאיר בסטודיו , ( ... כאילו היינו בסוף המאה ה . 19 וידיאו הוא בדיוק מה שעולם האמנות לעולם לא יוכל לבודד ולמסגר באופן הזה ; וידיאו הוא המדיום ההטרוגני ביותר , המשודר בצורות שונות , בזמנים לא אחידים ולמקומות רחוקים אחד מהשני . האפשרות לשדר אמנות וידיאו , היא גורם מהותי , אימננטי , שהופך את מדיום הזה לבעל פוטנציאל אנטי ממסדי מובהק . ובעיית הסחר באמנות וידיאו שעדיין לא מצאה לה פתרון רק מצביעה על הגורם המיוחד הזה . ( ובסופו של דבר ההתעקשות להתייחס לוידיאו כאל 1 " סוג כמו ציור או פיסול וכד היא למעשה אינוס של האמנות עי הסטנדרט . ( הפורמט הזה הוא מהפכני מבחינת אופי ומגוון של דרכי התצוגה וההפצה , יש לו יכולת להגיע לקהלים יותר גדולים לחצות יבשות בעלות מינימלית ולהישאר נאמן למקור ( להבדיל , למשל מתמונות של אמנות בקטלוגים ובמגזינים . ( סביב אמנות הוידיאו ( ואמנויות דיגיטליות אחרוה ) נוצרות קהילות , ובעקבות כך דיאלוג ערני , מערכי הפצה ייחודיים ושיתופי פעולה שאין כדוגמתם בתחומי אמנות אחרים . עובדה פשוטה היא שחובב אמנות סקרן יכול בקלות להחזיק בבית אוסף אמנות וידיאו גדול יותר משל אספנים ומוזיאונים . מבחינה זו השידור בערוץ הקהילתי מתאים במיוחד למדיום בכך שהוא מציע עוד צורת הפצה של אמנות וידיאו כפי שהיא ויותר מכך , מציע לקהל , אמנים ושאינם אמנים , לקחת אחריות על התרבות אותה הם צורכים באופן אמיתי ואקטיבי . רונן לייבמן שוכח שהיסטוריה ומסורת הם אלמנטים אותם מייצרים אינדיבידואלים , לא רק משהו שצריך לבכות את העדרו . ארטאטאק עשתה בדיוק את זה בשנה וחצי האחרונות - החלה ביצירת מסורת של אמנות וידיאו במקום הראוי לה ביותר בטלוויזיה , וכמו בכל מסורת טובה הנה גם קם לה , ממש בימים אלה , דור חדש . והיא גם עשתה היסטוריה . אפי וייס ואמיר בורנשטיין רותי סלע , שסיימה את לימודיה ב בצלאל" לפני כשנתיים , תקבל לידיה את רצועת השידור של ארטאטאק החל מחודש פברואר . 02 תהיו מוזיאליים ותשתקו תערה אחת ארוכה על 'שלוש הערות על וידיאו אר 1 > בישראלי
|
|