|
|
עמוד:413
עוד על 'מנהיג' ו'מאכסימאליסם' במסיבת עיתונאים , שערך ז'בוטינסקי בקראקוב , ( 1935 . 1 . 12 ) סיכם ביחסים עם הסתדרות הציונית , ש'שני הצדדים' הודאגו ממילחמת האחים וראו חובה פאטריוטית להגיע לכלל 'הסכם ' , וביחס לקרנות - שוב הותרה התרומה לקק"ל ולקרן היסוד , אבל אין חובה בה . במסיבה זו חזר ותיאר את יחסו לעניין הציפייה ל'מנ היג : ' 'יש אצל היהודים מינהג טיפשי לחקות עמים זרים . הימים עכשיו קשים ומעציבים , והנוער שלנו מבקש לו נחמה . ילדים בודים להם את המעשייה בדוב הזהב שמספרים עליו נפלאות . צריך להרחיק את הנוער מהרגל זה . האמינו לי , שהיחיד שמעמידים אותו בתפקיד כזה / המנהיג / מרגיש עצמו שלא בטוב כלל ... אין אני פאשיסטן . אילו הייתי מוכרח לחיות בארץ שמוגבלת בה חירותו של היחיד , לא היתה נשארת לי ברירה אלא לתלות את עצמי . בתור עתונאי לא הייתי יכול להסכים לעולם לבטל את חירותה של העיתונות , והאמינו לי , אילו הייתי צריך ליצור את החוקה בשביל המדינה היהודית בארץ ישראל , היתה זו החוקה הליביראלית ביותר שבעולם . ' ... ובנושא זה בהיקפו הרחב כתב ז'בוטינסקי במאמרו ' על המאכסימאליסם : ' 'בוועידה / של הצה"ר / בקראקוב היו "מאכסימאליסטים '' אחדים , פחות מדי לפי טעמי . אינני מסכים לראות בהם "אופוזיציה . " הלך חח מאכסימאליסטי יש אצל כל יהודי בכלל , ומה שהם אומרים ומה שהם עושים זהו לפעמים קרובות ( אבל לא תמיד ) הד נאמן של רגשותיהם של כולנו ... המאכסימאליסם צריך להישאר אצלנו תמיד מצב רוח , ולעולם לא צריך ליהפך לאירגוף . דבריו חדמשמעיים ; 'המיפלגה אינה צריכה לשאת אף בצל של אחריות לדברים או לפעולות , שאינם מת אימים לדמותה הקונסטיטוציונית ... מאכסימאליסט עליו לבדו חלה האחריות ... אם ירדפו את חברנו על לא דבר , אם יעלילו עליו עלילת שווא , נגן עליו בכול כוחותינו . אולם אם באמת היכה על הלחי את מי קאטים לרשות נותני העבודה , ו'על כך יש להודות לפקודה : 60 לקראת ההתפתחויות האירגוניות והכלליות שאל ראש בית '' ר בלבו להתקדמותו של הדור הצעיר ולכשירותו לתפוס בהקדם את מקומו בהנהגה . במאמרו דן בעיקרו של דבר בנושא היחסים שבין בית"ר לבין הצה"ר : ' הרבה נחת היתה לי מביה"ר . זה מזמן נמשך אצלנו הוויכוח : אם צריך "לשעבד" את בית"ר לפיקוחו של החלק המבוגר של התנועה ו הכיצד , בית"ר הדי קודם כל בית חינוך , והיכן ראו דבר כזה שילדים יחנכו את עצמם ו לחנך יכולים רק פדגוגים מבוגרים ... אני תמיד התנגדתי למגמות כאלו . עם כל רגש הכבוד שיש לי אלינו , המבוגרים , חושבני , שלא כל מי שהוא מבוגר הוא כבר פדגוג , אפילו בשביל ילדיו שלו ... יכול אדם להיות יושב ראש ועד עירוני ממדריגה ראשונה ועם זה מחנך בלתי מוצלח בהחלט , וזאת בייחוד כשמדובר בחינוך ברוח של לגיוניות , יהדר , " "גיוס , " ושאר מיני דברים כאלה , שיש להם שייכות מועטת מאוד אל ניסיונו העצמי של דורנו המבוגר . מוטב שהצעירים יחנכו את עצמם : הם בוודאות יעשו שגיאות לאין מיספר , ואולם ילדים גמישים הם . ילדים יכולים ללמוד משגיאותיהם ( אנו המבוגרים הרי איננו אוהבים ללמוד . ( והנה ראיתי את התוצאות בכינוס בית"ר . ' ראשית : אחדים מהם — בעוד שנה או שנתיים יתבגרו עד כדי כך שיוכלו לקבל על עצמם תפקידים חשובים בהצה"ר גופו . את תפקידה הראשון כבר מילאה בית"ר : היא מכינה את האזרח היהודי הלאומי ושורה של מנהיגים בשביל התנועה הלאומית היהודית . שנית : עצמאותה של בית"ר לא רק שלא "בילבלה" את מוחותיהם של הצעירים . לא רק שלא נוצר אצלם הרצון לפקד על חבריהם למיפלגה המבוגרים ולהערב בפוליטיקה הגבוהה , אלא להיפך : הצעקה העיקרית בכינוס היתה : צריך להרחיק את הפוליטיקה מבית"ר ; להרחיק את בית"ר מחיכוכים פוליטיים ; בית"ר היא בי"ס , בי '' ס לחיילים , חלוצים ובני מל כים כאחד , ורק בית ספר . כשהבית"רי גומר את חי נוכו צריך הוא לצאת מבית הספר ולהיכנס אל המציאות . ואז הוא שייך לכם , רבותי המבוגרים . עד אז — תנו לו ללמוד . שלישית : האינטרס הגדול ב יותר שלהם מרוכז עכשיו בענייני ה"ניוס . " כשקבענו בכינוס ראשון בדאנציג , בשנת , 1930 את העקרון , ששתי שנותיו הראשונות של כל עולה בית"רי שייכות לא לו אלא לבית"ר , והוא צריך ללכת לכול מקום ששולחים אותו - עדיין לא תיאר לעצמו אף אחד מאתנו איזה עושר עמוק של רעיונות נעוץ בתפיסה זו של החלוציות . ארבע שנים רצופות התבוננו אל חייהם של חבריהם "המגוייסים" בפלוגות העבודה , שוחחו על ניסיונותיהם ועינוייהם בכול קן - וכאן , בכינוס מצאתי אצלם התלהבות חדשה , השקפת עולם בנויה על הרעיון של קורבן וסיגוף . ' ...
|
|