בין הנהלת הפלוגות לבין הנציבות בתל־אביב

עמוד:308

בין הנהלת הפלוגות לבין הנציבות בתל אביב הנהלת הפלוגות לא נקראה אלא הנהלה הקובעת לגבי זכות החבר בגיוס , ולא קיבלה סמכות של מיפקדה , הקובעת לגבי זכות החבר בבית "ר . וכאמור על שום חסרון תנאים כלכליים מינימאליים נתנהלו ענייני הגיוס בקשיים גדולים , בתהפוכות , ולא תמיד בכושר של ניידות מליאה בהתאם לצווי הפעולה המדינית , החיצונית והפנימית . הקושי החמור ביותר והמכריע ביותר בתיכנונו של הגיוס היה במיעוטם של המגוייסים . רק מעטים מן העולים הבלתי ליגא ליים הצטרפו לגיוס , שהרי ברובם עלו על דעת עצמם , ובפלוגות בית"ר צפויים היו יותר מבמקום אחר להיג לות לעינם הצופייה של בלשים . ודא עקא , שאף מן העולים שזכו בסרטיפיקאטים מבית"ר נמנעו רבים למדי לקבל על עצמם את דין הגיוס ולשרת בו את שירות החובה של השנתיים . נוסף על כך קיימים היו קשיים בשמירת המישמעת , שבתנאים המיוחדים של הגיוס גרמו ליתר אי הבנות , מכפי שצריך היה לצפות בדרך הטבע בתנאים נורמאליים . העונש הרציני למ פירי משמעת , שהיה נתון בידי ההנהלה , או הנצי בות , היה אחד ויחיד : הוצאה מבית"ר . שמירת מער כת הגיוס הקיימת חייבה לא אחת הוצאתם של חברים , ואילו בית"ר האידיאולוגית לא הספיק כוחה לוותר על חבריה כל עוד מחזיקים הם בדעותיהם ועומדים באמונתם הבית"רית . נציבות בית"ר לא היתה להוטה להרחיק מעליה חברים , אפילו בוגרים , אפילו אינם קשורים עוד בעבודת החינוך של בית"ר , כל עוד לא בגדו בבית"ר ומוכנים היו לשאת את שם בית"ר עליהם , ואפילו מתוך נשיאה באחריות אישית לגורלם . בית"ר , ששמרה ככול האפשר על בניה שהתבגרו והחלו לצעוד בשבילי האזרחות , ראתה את עצמה ממלאת את חוב תה כאחראית לדרכה המדינית של הצה"ר . רובם של אלה שלא פנו לגיוס נשארו בתחומה המרכזי של התנועה ורובם הלכו להיות חברים באירגון עובדי ה צה"ר ובית"ר , ואחר כך — בהסתדרות העובדים הלאומיים , ובמיסגרת זו נתנסו לא אחת בניסיונות קשים ומרים . משום כך קשה היה להדביק בהם את התווית של עריקים . הללו - יש שנקראו משתמטים אבל על צד האמת כל עוד עמדו על בסיס בית"ר והצה"ר , ולא זזו מן המחנה על אפם של כל החירופים שחורפו , הכינוי 'בוגד' שהודבק להם , ואי הנעימויות שנגרמו להם , מן הראוי היה לשופטם כמתמרדים בעקרון הגיוס , עקרון גדול , וכמפירי מישמעת , אבל בשום פנים לא כבוגדים . הרציפות שבאי ההצטרפות לפלוגות היה בה כדי לצער ואף כדי להדאיג . הצער היה על שום התבט לותן של אפשרויות חדשות ומועילות ושל תוכניות לתמורות בתחומו של הגיוס , ועל שום החשש שחלק מן הנמנעים מלהצטרף לגיוס אף יאבד לתנועה בכללה . והדאגה היתה , שאי מילוי החובה של הגיוס יהא בו משום דוגמא רעה לרבים אחרים , שיעשו דין לעצמם , בלא התחשבות עם תוכניות בית"ר והחלטותיה . הנהלת הפלוגות נתנה חופשות ודחיות גיוס בלא קושי יתר . אף סטודנטים קיבלו חופשה לשנה , ונתבקשו לראות עצמם מגוייסים בזמן החופשי . ברם ' שיחדור מחובת הגיוס אין מקבל אף בית"רי . ' בתנאים הקשים הנתונים הכריעה ההנהלה לעמוד על מידת הדין והסדר ולתבוע את הוצאת החברים מפירי מישמעת הגיוס מן בית"ר . אותה הוצאה מ שורות בית"ר ודאי היה בה בעיקרו של דבר משום מעשה סימלי , שהרי המועמדים להוצאה מבוגרים היו בגיל , אנשי 'האוצרוך מבחינה אירגונית , לא נזקקו עוד לפעילות החברתית הסדירה של בית"ר כהסתד פרק לד תמורות בפלוגות

מכון ז'בוטינסקי בישראל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר